ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


מעורבות סבא-סבתא בגידול הילדים-חלק א'

הסבתא עושה מניפולציה רגשית על הילדים? סבא מתעקש להוריד לילד את הסוודר באמצע החורף? זו הדרך שלהם להשיג תשומת לב מהנכדים. על תופעת השבט במאה העשרים ואחת ולמה כל אחד רוצה לקחת אחריות על הילד שלנו
צביה גולד

יום בהיר, השמש מלווה אותי ברוך בדרך לבית הקפה. פוסעת באזור התעשייה הישן של ראשון לציון כמו משייטת בשדה פרחים. אנשים בדרך מסתכלים בי בחום- מוסכניקים, אופים, מוכר במעדנייה, גננת, מלצרית שיצאה לעשן. מטפלת עם עגלת תאומים עוצרת לפני ומספרת על התינוקות, שואלת שאלות. בבית הקפה  מפנים לי את התור לקופה. הזמנתי מיץ תפוזים.  אני נגשת לשירותים והתור נחצה בפני כמו שטיח אדום הנפרש לרגליי ואני עוברת באמצע בטבעיות.


בזמן האחרון אנשים קמים מהכסא כשרואים אותי עומדת, מנמיכים מזגן, פותחים חלון, מאכילים אותי... זה לא לכבודי. אני מרגישה שזה לכבוד העובר שברחמי. אני נושאת אותו, את דור ההמשך עבור החברה. והיא- תומכת בי.  וסל נשים מחפשות לי בגדים מתאימים בארון ורוצים לדעת בן או בת ובאיזה שבוע ואיך אני מרגישה. מודדים את גודל הבטן כאילו כל תוספת לכרס מוסיפה לי יוקרה. אני זורחת. מרגישה כמו מלכת הדבורים: היא חשובה, כי היא המביאה את הצאצאים והכול עובדים סביבה.


איך זה קרה? והרי שנים הרגשתי כל כך זרה? זו ההתחברות לשבט שלי, שהיא טבעית לזמן ההיריון. אני מוסיפה חוט רקמה למרקם האנושי שסביבי. אני זקוקה לשייכות הזו והחברה זקוקה לי.


צרות של עשירים
החגיגה הזו נמוגה ונשכחת כאשר שואלים אותי לגבי הבדיקות. חשוב לי  לערוך כמה שפחות התערבויות רפואיות. לכן, לפעמים נדמה לי שהחברה משקפת מולי מראה של חוסר אחריות. ברור שארגיש חיבור בנושאים אתם השלמתי וריחוק באלה שבהם אני עדיין בספקות.


המצב של תנועה בין אחדות וניתוק מאפיין מקרים רבים בחיי ההורות. מצד אחד הורים דוחים את החברה מלהיכנס ולהתערב בתוך התא המשפחתי ורוצים להמציא את גלגל המשפחה שלהם בעצמם ומצד שני רבים מרגישים בודדים בחיים אלה של תחרותיות, התבדלות והרגשה שכל אחד עסוק בעצמו.


שינויים בשלטון - מלחמות בצמרת
במשך שנות עבודתי כמנחת קבוצות הורים שמעתי לעיתים קרובות נשים וגברים אשר חוו פריצת גבולות של החברה לתוך המשפחה החדשה שלהם. התגובות של הסביבה התקבלו כביקורת בלתי פוסקת, למשל: כמה שכבות הילד לובש, המשקל שלו, פירושים שונים לבכי שלו, לפריחה שהופיעה בעור, לטון הדיבור אליו, לכמות וסוג הצעצועים שלו, לתזונתו.


לאחר מספר חודשים של התמודדות עם הערות של האנשים ברחוב ושל נותני השירותים השונים לילדים ההורים לומדים לסנן ולקחת את מה שמועיל להם. הדבר מורכב יותר כשמדובר במעורבות המשפחה המורחבת ובייחוד הסבים והסבתות. בין הטענות כלפיהם: דופקים כל רגע בדלת בלי להודיע / ממעיטים לבקר ולהתעניין בילד / חוסכים מכספם לעצמם / עוזרים כספית אך מתערבים בחלוקת ההוצאות / נותנים לילדה לאכול שטויות / מורידים לה את הסוודר / נותנים לה לעשות מה שבא לה / מרגילים אותו על הידיים / נותנים לו לבכות בעריסה. אישית אני משתגעת מהדרך בה אימא שלי נוהגת להשיג תשומת לב - (בקול מייבב:) "אני עצובה, לא קיבלתי נשיקה", "טוב, אז אני הולכת".


כל תינוק, ובייחוד הראשון במשפחה, מביא איתו התנסויות חדשות ושינוי המערכת המשפחתית. כדאי לבוא ללא צפיות ובמשך הזמן להגדיר את היחסים מחדש. לפעמים האם זקוקה ליותר מרחב בהתחלה ומאוחר יותר מרגישה בודדה וזקוקה לעזרה. לאחר הלידה מופיעות לעיתים תחושות של חוסר אונים וצורך בהדרכה ובהדרגה נבנה ביטחון עצמי. הדבר תלוי בגורמים רבים, ביניהם -  מצבם הבריאותי, הכלכלי והחברתי של בני הזוג, ניסיון עם ילדים, בגרות רגשית, מערך השירותים הקיימים בקהילה. אלו גורמים דינאמיים ולכן היחסים נמצאים בהשתנות מתמדת. אפשר ללמוד אותם כל פעם מחדש.


סבתא מנסה למצוא חן
גם הסבים נקלעים למצב חדש. כאשר נראה שהם אימפולסיביים מדי או נוקשים, חשוב לזכור שכל פעולותיהם מכוונות לעשיית הדבר הטוב בעיניהם עבור ילדיהם ונכדיהם. בהתחלה מקומם אינו ברור עד כדי לחימה על תשומת לב (דרך הערות או פיתוי הילד באמצעים חומריים ) או להיפך- שמירת מרחק וחוסר מעורבות. מה שנתפס אצל ההורים הצעירים כחוסר גבולות הוא בדרך כלל, בסך הכול, ניסיון הסבתא למצוא חן בעיני הזאטוט.


פעמים רבות המחלוקות נוגעות לדרכי החינוך של הילד. הורים מקווים לחנך את ילדם לאהבה, כבוד, התחשבות, נתינה, סבלנות ושיתוף. חשוב להסביר, לקרוא ספרים, לערוך פעילות חינוכית אבל בסופו של דבר, המשפיע על הילד יותר מכל הוא הדוגמא האישית. אם ננסה לגדל ילד מתוך אידיאלים שלנו, נקווה שיגדל להיות אדם טוב ותוך כדי זה ניתן כדוגמא זלזול בסבים, דחייה שלהם, ביקורת כלפיהם- זה מה שהילדים ילמדו. לבסוף ניווכח שגידלנו ילד המתנהג בצורה דומה כלפינו. עיקר העבודה עם הדור המבוגר הוא כבוד: לתת להם את המקום שלהם, תשומת לב לדעותיהם, לקבל את היחסים שלנו אתם ושלהם עם הנכד כחלק מהמוסיקה החדשה שהמשפחה יוצרת.


השושלת העתיקה שלנו
בחברה המסורתית חלוקת התפקידים במשפחה הייתה מוגדרת: הסבים אשר במשך החיים צברו ידע, ניסיון ואורך רוח היו המחנכים של הדור הצעיר. תפקיד ההורים החדשים היה לפרנס את המשפחה. בהמשך החיים הצעירים התבגרו, תוך כדי שהם לומדים מהוריהם את דרך החינוך עד שיום אחד הועבר להם התפקיד.


אולי זה נראה רחוק אך מדובר בפער של עשרות שנים בלבד. הרבה השתנה מאז: תפקידי הגבר והאישה, התרחקות פיזית ומנטאלית מהחיים במשפחה המורחבת, תרבות צריכה שונה, התרחקות מערכי ומנהגי המסורת. במצב של היום הצעירים יתקשו לפרנס את הוריהם. גם הסבים של היום מנותקים הרבה פעמים מאותה חוכמה עתיקה. ההבדל העיקרי שנוצר הוא שאין דרך אחת, מרכזית ידועה ומקובלת לחינוך הילדים.


אך מה נשאר בכל זאת? הצורך של הסבים להיות שותפים, לחנך, להיות מעורבים, להרגיש חשובים, להנהיג, לתת מניסיונם והצורך של ההורים בתמיכה, בהדרכה, בידע ובחלוקת האחריות והעומס בגידול הצאצא.




להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites