ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


מה היינו רוצים שילדינו יזכרו מיום העצמאות?
האם אנו כהורים רואים את תפקידנו בחגים גם כמחנכים ומעבירי מורשת מעבר לתפקידנו כקציני תרבות טיול ובידור? האם אנו מסוגלים ביום זה לעצור לרגע של התייחדות עם המורשת המשפחתית האישית, ולהיזכר מאיפה הגיעו הורינו וסבינו, ואיזו דרך עברה המשפחה עד הקמת המדינה?
תרי וינברג, פסיכותרפיסטית, יועצת ארגונית וחינוכית ומדריכת הורים

מילדותי בקיבוץ של השומר הצעיר בסוף שנות השישים ותחילת השבעים אני זוכרת בעיקר את החגים; את מסורת העפת העפיפונים בראש השנה, בניית הסוכות המרהיבות עם ההורים ליד בתי הילדים בחג הסוכות, את מצעד הלמפיונים של ילדי הגנים ברחבי הקיבוץ בחנוכה, טקס קציר העומר החגיגי שקדם לערב ליל הסדר, ואת השמחה האמיתית והריקודים של ערב יום העצמאות אחרי הנאומים חוצבי הלהבות של גבירי הקיבוץ על הזכות הגדולה והתקווה שהתגשמה בהקמת מדינת ישראל.


החוויה של חגיגות יום העצמאות היתה כה חזקה, עד כי לעיתים חשבתי כי עבור הורי זהו החג החשוב מכל; ההתרגשות שפיעמה בקרב המבוגרים הציפה אותנו הילדים מכל עבר, וגם אם לא הצלחנו לקלוט את הכל, המסר שעבר היה של התגשמות חלום, או אף יותר מכך, של נס או פלא לא יאומן שקרה לעם ישראל. כילדה, לא יכולתי (ונדמה לי כי גם אף אחד לא ממש התאמץ להסביר) לקלוט את משב ההיסטוריה שנושב בין הדגלים המתעופפים של יום העצמאות, ואת העובדה כי אני עצמי פוסעת בין רגליהם של החלוצים שעשו את אותה היסטוריה, אותה פיסה לא תאמן של כברת דרך שעשו בין היותם פליטים שדופים נרדפים שהשאירו אחריהם את חורבות אירופה העשנה לבין הפיכתם לחלוצים שזופים אמיצים בוני ומקימי הארץ.


כל כך הרבה ימים עברו מאז, ההתרגשות מבניין הארץ שכחה, החלוצים כבר מזמן אינם, ולילדינו קשה לתפוס כי מדינת ישראל כה צעירה וקיומה לא מובן מאליו. חגיגות יום העצמאות אליהם לקחתי את ילדי כבר היו שונות בתכלית, ונדמה לי כי משנה לשנה צביונן רק הולך ומתקבע למשהו המזכיר יותר קרנבל ברזילאי ססגוני, עטוף קצף דביק וריחות נקניקיות מדוכני החג, שאולי מתאים יותר לחגיגות פורים, אך הקשר בינו לבין הסיבה האמיתית לחגיגות יום העצמאות קלוש עד תלוש. נכון, השמחה היא שמחה, והעליזות של הילדים נעימה ואף מבדרת, אך מה נותר לנו בתוך כל זה כערך אמיתי להעביר לדורות הבאים? כיצד כל זה מסמל את תחושת הפלא הגדול שקרה לעם ישראל בדורנו עם הקמת מדינת ישראל, ובמחירים כה כבדים?.


רגע של מחשבה: האם אנו כהורים רואים את תפקידנו בחגים גם כמחנכים ומעבירי מורשת מעבר לתפקידנו כקציני תרבות טיול ובידור? האם אנו מסוגלים ביום זה לעצור לרגע של התייחדות עם המורשת המשפחתית האישית, ולהיזכר מאיפה הגיעו הורינו וסבינו, ואיזו דרך עברה המשפחה עד הקמת המדינה? כמה מבני משפחתנו לא זכו להגיע לארץ ישראל, ובאיזה דרך אכזרית נפרדו מהעולם בגלל שלא היתה לנו מדינה?. האם יש לנו כהורים רגע אחד של סבלנות ואורך רוח לעצור את דהירת החיים, לנשום נשימה עמוקה, ולהגיד יחד עם ילדינו פשוט: "תודה", אמיתית, כנה, לכל החלוצים, לכל בוני הארץ, לכל האמיצים שהעזו, וחלמו, והגשימו את הלא יאומן?


אין שום רע בעליצות של יום העצמאות, בבימות הבידור ובדוכני המזון וצעצועי הפלסטיק הזרחניים מהמזרח המשמחים את לב הילדים, אולם לצד כל אלה, מחובתנו כהורים להעביר לילדינו גם את התחושה שכל זה לא היה מובן מאליו, ולא יהיה מובן מאליו אם לא נמשיך לשמור על מה שהשגנו בעמל כה רב בארץ ישראל. רגע של מחשבה, עוד שני רגעים של שיחה שקטה מלב אל לב (ומדור לדור), שלוש דקות זמן איכות לציור משותף של דגל כחול לבן המבוסס על צבעי הטלית היהודית - ומדורת השבט שלנו תמשיך לדלוק עוד שנים רבות.

 

חג עצמאות שמח!


להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites