ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


חשיבות חיי החברה למתבגרים
הילדים גדלו וכבר לא כל כך זקוקים לנו כמו פעם. במקום לשתף אותנו, להתייעץ ולכבד את דעתנו, הם מעדיפים את החברים שלהם, ונדמה כאילו זנחו 12 שנים של חינוך לטובת "השפעת החברה".
דור הררי


החיים החברתיים הם שדה ההתרחשות האמיתי של המתבגרים. שם קורים הדברים החשובים, ההתרחשויות הדרמתיות, שישפיעו בעוצמה על עיצוב וגיבוש האישיות הצעירה. אם נבין עד כמה חשובים חיי החברה של המתבגרים שלנו, נוכל לאמץ זווית התבוננות נינוחה יותר על עולם מורכב שאינו תמיד מובן לנו. הבנה כזו יכולה להקטין את החששות שמלווים אותנו בהקשר זה, בעיקר כאשר נדמה לנו שכל עולמם הוא החבר'ה, וזה בא על חשבון דברים חשובים אחרים.


התרומה המכרעת שיש לחיי החברה על ההתפתחות של ילדינו משולה לבית ספר מסוג אחר. זה של החיים האמיתיים. זה שנלמדים בו הקודים החברתיים, המהות של יחסים, תפקידם של חברים, התמודדות עם קונפליקטים, והעונג שבחברות אמת ובקשירת קשר זוגי משמעותי.


אני והחבר'ה


חיי חברה קיימים גם בילדות, אך מהות הקשרים החברתיים אז היא פונקציונאלית בעיקרה. לחברויות יש תפקיד – בדרך כלל למשחק, בהרכבים משתנים לפי העניין, וללא המשמעות העמוקה שאנו מייחסים לקשרים חברתיים בבגרות. גיל ההתבגרות מייצר צורך חברתי חדש, שמקורו בשינויים המתרחשים בגישה של המתבגרים לעצמם ולעולם הסובב אותם.


המתבגר מגיע להכרה שהוא כבר אינו ילד, אך גם עדיין לא חבר מלא ושווה זכויות בחברת המבוגרים. העדר סטטוס חברתי ברור, וערעור תחושת השייכות, מגדילים את המצוקה והבלבול בהם הוא שרוי. כבר לא ברור לו מה נכון ומתאים, מה הם הערכים, המטרות ונורמות ההתנהגות. אין לו מה לחפש יותר בעולם הילדים, ועושה רושם שהמתבגרים לא ממש מבינים אותו. בנסיבות אלה, מתברר שרק בחברת הדומים לו – בני גילו המתבגרים כמוהו – הוא יכול לחוש השתייכות מלאה. הוא זוכה להגדרת זהות ברורה יותר מעצם היותו עם אנשים "מסוגו".


המתבגרים טורחים להבדיל את עצמם מהילדים מצד אחד, ומעולם המבוגרים השמרני והמרובע מצד שני, בלא מעט סממנים ייחודיים. השתייכות כזו, למה שמכונה "קבוצת השווים", מספקת כוחות להתמודדויות הניצבות בפניהם. הקבוצה מאפשרת לחלוק עם חברים את הקשיים השונים, לקבל מהם עצה, מידע או עידוד. מכאן שמתבגרים המתקשים למצוא את מקומם בקבוצת החברים שרויים לעיתים במצוקה אמיתית. הקבוצה מפחיתה את החרדות ומחזקת את התחושה ש"אני לא לבד, אני לא שונה, מבינים אותי". מכאן גם מובן הצורך העז של המתבגרים להיות "כמו כולם", להיות קונפורמיים ולא לאבד את מקומם בקבוצה.


לצד הקונפורמיות המנחה את המתבגר להתאים עצמו לנורמות המקובלות בחברה, יש לו גם צורך לגבש את זהותו הייחודית, וגם בזה הקבוצה מסייעת. במקביל לזיהוי "במה אני דומה לכולם", הוא מתנסה גם בחוויה של להיות שונה, אחר, ייחודי, וכל זה מבלי שייאבד את שייכותו. היכולת לקבל את המשוב של הקבוצה, והניסיון המתמיד למצוא את דרכו הייחודית בזמן שהוא חלק ממנה, היא נכס חשוב לחייו הבוגרים.


הניגוד הזה, שבין קונפורמיות לחיפוש אחר זהות ייחודית, יכול ליצור גם קשיים. מקומו ומעמדו של המתבגר בקבוצה משפיעים ישירות על עולמם הרגשי ועל הדימוי העצמי שלו. ידוע שמתבגרים המתקשים למצוא את מקומם בחברה ולקחת חלק בתהליך שתיארנו מגלים קשיים גם בתחומי תפקוד אחרים, כמו לימודים, ועלולים למצוא עצמם נושרים ונפלטים ממסגרות חינוכיות.


חיי החברה מרכזיים כל כך בעולמו של המתבגר גם בגלל הצורך להינתק מהתלות הרגשית בהורים. ההתרחקות המתבקשת מההורים יוצרת ריק, שלתוכו נכנסים החברים. הם לוקחים חלק מהתפקידים שהיו שמורים להורים בשנות הילדות. החבר'ה הם למעשה חוליה בדרך, מהפרידה מההורים ועד ליצירת זהות עצמאית מגובשת ומערכת זוגית משמעותית. אנו יוצאים אט אט מהתמונה, ומישהו אחר נכנס – זה כנראה בלתי נמנע ואף רצוי, ועלינו לקבל זאת, גם אם לא תמיד קל לנו.


להורים יש בדרך כלל מושגים מוגדרים לגבי "המינון הנכון" – יותר מדי חברים זה מפריע ולא טוב, ופחות מיד זה מדאיג ולא טוב, וכמובן שאנו גם יודעים מי החברים המתאימים לילדנו האהוב. אולם שדה זה הוא נחלתם הבלעדית של ילדינו, ועליהם למצוא לבד את המינונים הנכונים בהתאם לצרכים ולכישורים שלהם. אנו נדרשים ללוות גם תהליך זה, ולאפשר לו להתקיים מבלי שנפריע. נכון, לא תמיד קל להתאפק, ויש לנו תמיד מה להגיד על הכמות והאיכות של חיי החברה של ילדינו, גם אם ידיעותינו מוגבלות, אבל זה מתבקש.


עם קבוצת החברים מרשה לעצמו המתבגר להתנסות במגוון התנהגויות, שבנסיבות אחרות היו כנראה נמנעות ממנו. הצורך בפורקן והרצון להתנסות בהתנהגויות "אסורות" – כמו סגנון דיבור, לבוש, קללות, צ'אפחות, "הרצת קטעים" וירידות – מקבלים לגיטימציה בין החבר'ה, ומאפשרים שחרור של מטענים רגשיים. לעיתים קרובות אנו מתבוננים בקבוצת מתבגרים בהשתאות, איך הם מתנהגים "שם", בין החבר'ה, אחרת מאשר במחיצתנו. דברים אלה אמורים כמובן לגבי בנים ובנות כאחת, בהבדלים המתבקשים בצורות הביטוי הייחודיות לכל אחד מהמינים.


זוג משמים


חיי החברה כובשים את מקומם בחייו של המתבגר בהדרגה ובשלבים. אחד השינויים המשמעותיים ביותר הוא מציאת החבר הכי טוב. זהו מוסד חדש בחייו של המתבגר, והוא עומד ללוות אותו שנים רבות. מדובר בקשר מסוג אחר, שלא נחווה בעבר, המתבגר עומד בפני תגלית חשובה – יכולה להיות בחייו דמות משמעותית, קרובה ואינטימית, שהוא יכול לחלוק איתה את כל מה שהוא מרגיש, לשתף אותה ולעשות איתה דברים, והיא לא אחד מהוריו!


לאורך שנות הילדות, הדמויות המשמעותיות ביותר עבורנו מבחינה רגשית הן ההורים, אלה שמבינים, תומכים, מסייעים ומאפשרים. בשנות ההתבגרות, החבר הכי טוב, בדרך כלל בן אותו המין, הוא זה שתופס מקום מרכזי. איתו עושים הכל וחולקים הכל. הקשר מבוסס על נאמנות וסודיות, על המון זמן ביחד והמון שיחות. אט אט מתחילים החברים להתנהג באופן דומה, לדבר אותו הדבר ולהיות בלתי-נפרדים. זה נכון גם לבנים וגם לבנות, אף שידוע שאופי הקשר בין הבנות הוא שונה ואינטימי יותר מזה שבין הבנים.


קשר זה יכול ללוות אותנו שנים רבות, גם אחרי ההתבגרות, וקיומו חיוני לתהליך גיבוש הזהות. בני נוער שחסרים אותו כמהים לקשר חברתי משמעותי ולא סתמי, ומבטאים את הקושי והחסך.


לעיתים, קשה לנו ההורים להבין איך ייתכן שאחרי שבילו את כל היום ביחד בבית הספר, ברגע שהם מגיעים הביתה הם מתחברים שוב באמצעות הטלפון, וממשיכים לנתח את חוויות היום המשותף, למרות שתוך זמן קצר הם מן הסתם יתראו שוב. שיחות אינסופיות, בדרך כלל על עצמם והקורות אותם בחיי החברה. נראה שאין דרך טובה מזו ללמוד ולהכיר את עצמי ואת העולם החברתי הסובב אותי.


כמובן שלחברה הכי טובה יש גם עצות איך להסתדר עם ההורים המציקים "מניסיונה", ותמיכה בעתות מצוקה. החברה הכי טובה גם אוצרת בליבה סודות חשובים, לעיתים גם כאלה המכבידים ויוצרים קונפליקט נאמנות לא פשוט, בעיקר כשמדובר בסוגיות כבדות או בסכנת חיים.


במקביל, מתנהלים חיי החברה בחבורות קטנות, בדרך כלל סביב פעילות משותפת או סטטוס חברתי, ולעיתים אף בקבוצה מעורבת בנים-בנות. בשנות התיכון ההרכבים מצטמצמים לשלשות אינטימיות יותר, אבל חיי החברה גם מקבלים ממד "המוני" – "השכבה", או התקבצויות בהרכבים גדולים במקומות בילוי. רק בשנות התיכון המאוחרות מתגבשים הזוגות האינטימיים.


מתברר שהצורך החברתי החזק של המתבגרים שלנו משתנה במהלך ההתפתחות, ותורם באופן מכריע להבשלה ולגיבוש הזהות העצמית. לנו ההורים נראים לעיתים חיי החברה מפריעים, משתלטים, לא הולמים את תפישותינו, ומעוררים חרדות באשר להשפעותיהם על תפקוד ילדינו. אולם הכרה בצורך מרכזי זה, והיכולת לאפשר התנסות חופשית ועצמאית, הן משימה הורית חשובה ומסובכת. באופן פרדוכסלי, אנו נוטים להעריך את השפעתנו ההורים כנמוכה, את השפעת החברים כגדולה במיוחד, ואת ילדנו כחסר חוט-שדרה הנתון לכל השפעה כריזמטית חולפת.


אך האמת היא שהמצב רחוק מלהיות כזה: אנו, ממרומי שנותינו, יודעים להעריך עד כמה עצומה הייתה ההשפעה של הורינו, וכנראה שזה המצב גם עם ילדינו (מה, 12 שנים התבזבזו סתם כך?!). ילדנו המתבגר, זה שכבר מזמן מפעיל שיקול דעת (גם אם לא ממש משוכלל), אינו רכיכה הנתונה לכל השפעה מזדמנת. הוא כנראה נותן לעצמו להתנסות, בוחר מי ישפיע עליו יותר ומי פחות, ויכול להיות שגם הוא עצמו משפיע על אחרים.


"הם", חבריו, ייתכן שהם משפיעים, אבל יכול מאוד להיות שהם יצורים בעלי ערך, ותרומתם להתפתחות של ילדנו גדולה, ואולי השיפוט שלנו מוטעה ומחמיר. בסופו של דבר, לא תמיד מצוי בידנו מידע מספק כדי להבין מה באמת קורה שם, בעולם החברתי המרתק הזה, ואם לא ישתפו אותנו, כנראה שגם לא נדע. זה מחייב אותנו ליותר כבוד, זהירות ומתינות.  




להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites