הורים רבים מאמינים כי באמצעות הציורים שהילד שלהם מצייר הם עצמם יכולים לשרטט קווים לדמותו. גרפולוגים מתפרנסים מאמונה זו, אולם הפסיכולוגיה הממוסדת מסתייגת מן השיטה. פרופ' חיים עומר מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א טוען כי התוקף של פענוח ציורי ילדים כה נמוך, עד כי "אין הבדל בין ניתוח ציורים ובין קריאה בכוכבים". לטענתו, "למרות אינספור ניסיונות, המדע מעולם לא הצליח להראות כי למבחנים מסוג זה יכולת לגלות תכונות אישיות או דפוסי התנהגות."

פרופ' עומר טוען כי הציורים יעילים רק כמדד גס, המבחין אם אדם הוא פסיכוטי או לא. ומדובר בכלי יקר מאוד למטרה זו. "הרי אפשר לברר אם קיימת פסיכוזה בשיחה של מספר דקות. גרפולוגים אפילו אינם נפגשים עם הילד במרבית המקרים, למרות שתצפית בהתנהגות ושיחה פנים מול פנים כן הוכחו כמדדים מהימנים ובעלי תוקף. אז לנתח 30 ציורים לשם כך, זה כמו להשתמש בבדיקת MRI כדי לברר אם מישהו סובל מנזלת".

לא כל אבא עם ידי ענק הוא סוטה
פענוח ציורי ילדים אינו רק מיותר, הוא עלול גם להיות מסוכן, טוען פרופ' עומר. "בעת ניתוח ציורים ניכרת תופעת ה"פתולוגיזציה", כלומר נטייה לראות הפרעות נפשיות ובעיות התנהגותיות שאינן נמצאות שם. פעמים רבות גרפולוגים משכנעים את ההורים ואת הילד שקיימת פתולוגיה, כאשר אין שום סימן אחר לבעיה. יתרה מכך, על פי ה"דיאגנוזה" מחליטים גם על דרכי טיפול בבעיה הבלתי-קיימת. במקרים כאלה נעשה עוול ממשי לילד ולמשפחה".

מדי פעם בפעם מתפרסם בגב העיתון סיפור גבורתה של גננת, שגילתה כי ילד בגן צייר אבא עם ידיים אדירות מימדים, פנתה לשירותי הרווחה, וחקירה העלתה מציאות קשה של התעללות. למרבה הצער, המקרים ההפוכים אינם מגיעים לעיתונות. "לא פעם מסיקה מורה או גננת מסקנות מוטעות על סמך ציורי ילדים, פונה בעקבותיהן לרווחה ומשפחות צריכות להתמודד עם טענות שאין בהן שמץ של אמת, רק כי הילד שלהם טרם למד לצייר אצבעות כמו שצריך," טוענת עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית.      

לדעת גוטמן, ישנן דרכים יעילות ופשוטות יותר להכיר את נפשו של הילד, שהוכחו גם כבעלות תוקף מדעי. הורים או אנשי חינוך מודאגים יכולים לבדוק אם חל שינוי בהתנהגותו של הילד ואם הוא מתנהג באופן שאינו תואם את גילו. "במקרה של חשש להתעללות, ניתן לבדוק אם ישנן חבורות על גופו של הילד ולנסות לשאול אותו על כך בעדינות. באופן זה ניתן להבין מהר יותר וביתר ביטחון מה עובר על הילד".   

הציור ככלי תקשורת פרופ' עומר מדגיש כי עצם השימוש בציורי ילדים אינו פסול מיסודו. נהפוך הוא, ציורים יכולים להוות כר פורה ליצירת תקשורת בין ההורה והילד. "ילדים מביעים תחושות וחוויות בציוריהם. זה נפלא שהורה מגיב לציור של ילדו, משקף את מה שהוא רואה באוזני הילד ומנסה לפתח שיחה על הציור. אולם השימוש בציורים ככלי, שעל פיו מתבצעים שיפוטים על אופיו של הילד ומתקבלות החלטות לגביו, הוא פסול ואף מסוכן".

אז לפני שאתם מוציאים סכומי עתק על פענוח ציוריו של הילד שלכם, שבו לשוחח איתו, נסו לשים לב אם משהו השתנה בהתנהגותו, ואם אתם ממש דואגים, קחו אותו לשיחה אצל פסיכולוג קליני.