ישנן דרכים רבות "להיות הורים". אפשר להיות הורים ליבראליים או שמרניים, אפשר לעטוף את הילד ברחמים או לתת לו לצמוח פרא, אפשר לצוטט לו לשיחות ולחטט לו במגרות, או לתת לו פרטיות. לא תמיד אנחנו בטוחים בבחירות שאנחנו עושים כהורים, ואולי לא תמיד אנחנו עקביים בהן, אבל לכל אחד יש את דרכו שלו. גם אם זו הדרך ששרטט ד"ר ספוק, או דרכה של "הלוחשת לתינוקות".

בשנים האחרונות כל התפיסות החינוכיות פינו את מקומן לתיאוריות אחרות שתופסות בראש ובראשונה את התינוק כבן אדם. הורינו חשבו שהם מגדלים יצור חסר הבנה, חסר יכולת הפנמה, מעין בובה כזאת אמיתית שנושמת ושיום אחד תהפוך לאדם כמונו. הם דיברנו עלינו כ"הוא/היא", לא התחשבו ברצונותינו, לא ממש האמינו שיש לנו כאלה, ואת רוב שעות חיינו הראשונות בילינו בלול כי כך האמינו שצריך לעשות.

"עקרון הרצף"
התיאוריה או התפיסה שסילקה מהמדפים את ד"ר ספוק ודומיו היא שיטת "עקרון הרצף" עליה חתומה ג'ין לידלוף. הספר "עקרון הרצף" יצא לאור כבר ב-1975 אבל תורגם לעברית רק באמצע שנות ה-90, ואז, על רקע הקרקע הפורייה של השינויים בהרגלי הצריכה והתפיסה לגבי ילדים ותינוקות, הכה גלים בישראל ועקרונות גידול הילדים שהוא מדבר עליהם התחילו לתפוס ולהיות פופולאריים בארץ.

עקרון בולט בספר הוא נשיאת התינוק על גוף בוגר, עדיף זה של האם, במשך 24 שעות ביממה, עד שיגלה בעצמו רצון להתנתק, שלב שמגיע לרוב בתקופת הזחילה. הדבר השני שהתינוק מכוון אליו הוא להיות עד באופן מתמיד לחיי המבוגרים העוסקים בענייניהם, מבלי להימצא במרכז תשומת ליבם.

לידלוף, פסיכותרפיסטית אמריקאית, מבססת את טענותיה על שנתיים וחצי של צפייה בבני היקוואנה שחיים ביערות ונצואלה. היא הבחינה שילדיהם נראו מאושרים, רגועים ועצמאים הרבה יותר מהילדים במערב. להבנתה, התינוק בא לעולם עם ציפיות מולדות, הנובעות מהאבולוציה הארוכה של המין האנושי, והוא משדר אותן לסביבתו.

לגדול על הידיים של אמא אחת ממאמינות הגישה, עוד בטרם נודעה אליה, היא אורנה שפרון, עורכת המגזין "באופן טבעי", ואם ל-7 ילדים. "כשנולד בני הבכור לא הכרתי את עקרון הרצף, אבל אמא שלי אמרה לי 'תינוק צריך להיות הרבה על הידיים'. גם זכרתי שהאחים הקטנים שלי היו ישנים עם הורי וזה נראה לי מאוד טבעי ונכון", מספרת שפרון. "באותה תקופה, תחילת שנות ה-80, התחילה גם לחזור לארץ אופנת ההנקה, וחלק מהאמהות החלו להיניק – זה היה דבר די חדש, וידעתי שגם אני אניק. אני מאמינה שרעיונות ש"נופלים עלינו" הדהדו אצלנו לפני כן, וכשאנחנו נתקלים בהם יש להם מקום להתפתח אצלנו".

שפרון אימצה באופן חלקי את תאוריית הרצף, "את ילדיי הגדולים גידלתי באופן חלקי לפי עקרון הרצף מתוך תחושות והבנות שהגיעו ממני. רוב העקרונות המרכיבים את עקרון הרצף נמצאו אצלי בהרגשותיי, תחושותיי והתנהגותי עם ילדיי, רק שלא הגדרתי זאת. את השינה המשותפת גיליתי בעצמי, 48 שעות אחרי הלידה. הגעתי הביתה ולא יכולתי להירדם, אז לקחתי את בני אל מיטתי וסוף סוף הצלחתי לישון. אבל חסרו לי אז כלים פרקטיים כדי ליישם את מה שאמר לי ליבי. על מנשא לא שמעתי אז, ולא עלה על דעתי להרחיב את המזרון הזוגי כך שיוכל להכיל בנוחיות עוד ילדים".

את עקרון הרצף המשיכה שפרון גם כשהילדים גדלו. "שלושת ילדיי הגדולים הלכו בגיל חצי שנה לפעוטון של הקיבוץ שחיינו בו באותה תקופה. אחרי הילד השלישי הבנתי שזה ממש לא מתאים לי. הילדים הוצאו ממסגרות החינוך ששהו בהן ואני התחלתי לעבוד מהבית כך שהם לא יצטרכו ללכת לגן ולבית הספר. את הספר "עקרון הרצף", שמתאר בצורה כל-כך בהירה וממצה את אמונותיי על גידול ילדים, פגשתי רק כשנולדה בתי החמישית. עלתה בי תחושת החמצה שלא פגשתי בו קודם, כי הוא סידר לי את כל צורת החיים שלי".

למעשה, הורים רבים נהגו לישון עם ילדיהם גם לפני שהגיעה לידלוף, אבל הספר "הוציא את ההורים מהארון". שפרון מסבירה, "הרבה הורים הרגישו חוסר נחת מאופן גידול הילדים בעולם המערבי – הפרדה אחרי הלידה, הזנה מבקבוק, חזרת האם לעבודה ושליחת התינוק למשפחתון. אלא שהורים לא העזו לדבר על כך, כי זה היה מקובל, ולא קל להיות חריג, גם העובדה שהרבה הורים לקחו את הילד למיטה שלהם לא הייתה משהו שדיברו עליו בראש חוצות".

אם רוצים – זה אפשריגם אם מסכימים עם התיאוריה שמאחורי עקרון הרצף, לא תמיד היא ישימה בחיי היום-יום. מה עושים כאשר אם נדרשת לחזור לעבודתה כשהתינוק מגיע לגיל 3 חודשים, אחרת תאבד את מקור פרנסתה? שפרון טוענת שהכל פתיר, "קודם כל אם כזו תחפש מטפלת שמבינה ומאמינה בעקרון הרצף, כי למעשה מה שחשוב לתינוק זה קרבה לדמות מבוגרת קבועה, ואת זה גם מטפלת חמה וטובה יכולה להעניק. האם עצמה יכולה לשאוב חלב כך שתינוקה יקבל חלב אם, ובלילה אפשר לקחת את התינוק לישון במיטה שלנו".

ביקורת קשה נמתחה על לידלוף על כך שהיא מטיפה בנושא שהיא עצמה לא חוותה, שכן ללידלוף אין ילדים בעצמה, ובאמת עולה השאלה האם אישה שלא הייתה מעולם אם יכולה תת עצות על הורות. יחד עם זאת, נראה שמטרתה בכתיבת הספר הייתה באמת הומאנית. היא מדווחת מה ראתה אצל בני השבט ואיך ילדיהם לא פיתחו בעיות שאנחנו במערב סובלים מהן.

"אנחנו מכירים מציאות שתינוק בוכה מרגע הלידה והלאה, כאשר כל מה שהוא רוצה זה לחוות את החוויות הנכונות, בהתאם לציפיות שלו כבן המין שלו. במקום זה, הוא מטופל כמו ילד רע", סיפרה לידלוף בראיון שערך עימה הישראלי רון גרליץ במגזין "באופן טבעי", "ואז אפשר לראות את תוצאות המניעה של החוויות. זה לא קשה להבין איך. כי כאשר אתה מרגיש אנטי-עצמך, אתה נעשה אנטי-חברתי. הילדים של היקוואנה כל-כך בטוחים בעצמם. רואים שהבעיה מעולם לא התחילה אצלם".