ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


זהות תאומים או נפרדות תאומים
פעם היו מלבישים אותם בבגדים זהים, מתייחסים אליהם כאילו היו אחד ולפעמים אפילו חלקו שם דומה. היום יש יותר מודעות לעידוד הנפרדות של התאומים, לצד טיפוח הקשר המיוחד הנוצר ביניהם. איך עושים את ההפרדה החשובה, ואיך שומרים תוך כך על הזהות התאומית
לימור דומב

"בוקר טוב לתאומים"! - המשפט התמים הזה, שעדיין אפשר לשמוע אותו בגני ילדים, מגלם בתוכו דילמה מורכבת מאוד הקשורה ביחס לתאומים: שאלת הנפרדות. הם אמנם גדלו יחד ברחם, הם אמנם יגדלו יחד וילוו אחד את השני במשך כל חייהם, אבל הם גם שני אנשים נפרדים, שזקוקים להכרה בייחוד שטמון בכל אחד מהם. ולכן, מעבר לקשיים הטכניים שטמונים בגידול תאומים, על הורים לתאומים מוטלת משימה לא קלה של מציאת מקום גם ל"ביחד" וגם ל"לחוד" אצל התאומים שלהם.


"בעבר", מספרת ורד בן פורת, יו"ר עמותת תאומים ושלישיות ומנחת קבוצות הורים בנושא, "תאומים היו אטרקציה, ולרוב התייחסו אליהם כאל "זוג". אחד הביטויים של ההתייחסות הזאת היה המנהג להלביש תאומים באותם בגדים, ובמדינות העולם השלישי זה עדיין קיים, בתוספת המנהג לקרוא לתאומים באותו שם, כדי להקל את מלאכת הזיהוי".


זהים אך נפרדים


בעולם המערבי חלה עם השנים תנודה לקיצוניות השנייה, ובשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, למשל, נהגו בקיבוצים ליצור הפרדה מוחלטת בין תאומים, ולמחוק את אלמנט ה"תאומות" מהזהות. כיום המטוטלת חזרה למרכז: לפי התפישה העכשווית, הזהות ה"תאומית" היא דבר חשוב שיש להתייחס אליו, אך חשוב גם לתת מקום לזהות הנפרדת של כל אחד מהתאומים.


הדבר הראשון שההתאומים (או השלישייה, הרביעייה וכו') יוצרים הוא הורים "כפולים", אומרת בן פורת, "הורים כאלה צריכים, עם הזמן, ללמוד להיות הורים לשניים". ובן פורת לא מתכוונת רק להסתגלות הטכנית, לדרך הנכונה להיניק-להלביש-להרגיע שני תינוקות, אלא גם לעצם ההכלה של שני ילדים ביחד, "מה זה אומר לגביי? האם אני מסוגלת להתייחס לכל אחד באופן שונה, האם אני מסוגלת לקבל את העובדה שהיחס שלי, ואפילו הרגש שלי, לא יהיו תמיד שווים? האם אני יכולה להימנע מרגשי אשמה, גם אם לפעמים אני יכולה לטפל רק בתינוק אחד? אם אני מצליחה להבין שלא הכל יהיה תמיד חצי חצי, הנחתי יסודות בריאים לנפרדות".


קשיים בדרך להיפרדות


גם המריבות בין התאומים, שלפעמים מפחידות את ההורים, הן ביטוי מסוים למאבק ההיפרדות שלהם. כל הילדים מתחילים להיאבק בהורים, כחלק מתהליך ההיפרדות והעצמאות שלהם בגיל שנתיים. תאומים צריכים לעבור את תהליך ההיפרדות הזה גם אחד מול השני. "הרבה הורים נבהלים מזה", אומרת בן פורת, "אבל צריך לאפשר להם לעבור את המדרגה הזאת, ולא לקחת את זה קשה מדי. אפשר להעביר להם שאסור להרביץ, אבל הם יכולים להבין שמותר לריב".


במאמר שכתבה הפסיכולוגית החינוכית ליאת גרוס, המופיע באתר של העמותה, היא מפרטת "מצבי סכנה" העלולים להתעורר במסע ההיפרדות המתיש של התאומים מההורים ובינם לבין עצמם:

  • תאום אחד עלול לוותר על המסע של היפרדות הדרגתית מההורה, לצמצמו או לדחותו, מכיוון שההורה שמולו עסוק באחיו.
  • הילד המתרחק עשוי להתרחק עוד יותר, כדי להמשיך ולשמור על תשומת לב ההורה. התרחקות יתר עלולה להבהילו ולעורר בו חוסר ביטחון ופחד.
  • הורים מותשים עלולים לדרוש מהתאומים תיאום קצב, כיוון או מרחק, והדבר עלול לפגוע בבניית הזהות האינדיבידואלית של כל תאום.
  • התאומים עלולים להיבהל נוכח חולשתו של ההורה במצב כזה.
  • ההורה חלש? כל תאום יפנה לקבל ביטחון וכוח מאחיו. מצב קיצוני כזה מגביר את התלות התאומית ופוגע בנפרדות הפסיכולוגית בין השניים.
  • במקרים מסוימים,  תאומים עשוים להפגין עוינות אחד כלפי השני, כדרך להגדיל את המרחק הפסיכולוגי ביניהם.  תאומים אחרים נוטים להיצמד היצמדות יתר לחפצי מעבר.
  • יש מקרים שבהם תאום אחד לוקח על עצמו אחריות על התאום האחר.

 

נקודה חשובה נוספת היא המודעות לנטייה ליצור דיכוטומיה: האחד זריז והשני איטי, האחד רגוע והשני עצבני. הסכנה בהתייחסות הזאת היא התקבעות של הגדרות, כמו ילד רע וילד טוב. דוגמה לכך היא מקרה שבו אחד הילדים יודע לצייר לפני השני. כששני תאומים כאלה מציירים, אפשר למשל לומר: "נעמה ציירה קווים כל כך יפים וגלי ציירה ציור אדום נורא יפה". התייחסות דיכוטומית, אומרת בן פורת, עלולה להוביל ליצירה של ממוצע: ילד אחד לא יודע לשחק כדורגל, אבל אחיו התאום משחק מצוין, אז זה בסדר, וזה מספק גם את האח שלא יודע לשחק. בן פורת מספרת על תאומות שגדלו בבית דו לשוני, ובמשך הזמן אחת מהן דיברה עברית והשנייה – אנגלית. "הן יצרו אחידות פסיכולוגית, וביחד היו דו לשוניות. האחת השלימה את השנייה".


לא להתעלם מה"תאומות"


יחד עם הצורך לסייע לתאומים ליצור נפרדות, חשוב לא להתעלם מה"תאומות" שלהם. לעתים, מרוב רצון ליצור את ההפרדה בין התאומים, ההורים אומרים משפטים כמו "אתם לא תאומים אתם אחים". "הכחשה כזאת היא בעייתית", אומרת בן פורת. "התאומות היא דבר חשוב, והיא שונה מהקשר שיש בין אחים. אי אפשר להתעלם מזה. הניסיון להכחיש עלול ליצור אצל התאומים תחושה שיש משהו שלילי בקשר ביניהם. אין צורך לריב עם המצב, אלא לעודד את הצדדים היפים שבו: את האמפתיה, העזרה ההדדית, וכך לתת נופח חיובי לזהות המשותפת".


הבחינה של ילד אחד לעומת השני מתחילה בינקות אך נמשכת לאורך כל הצמתים בחיים. מי מקבל ציונים טובים, מי רוכש מקצוע טוב, מי מתחתן ראשון, מי מביא נכדים רבים יותר... "התחרות הזאת קיימת, במידה זו או אחרת, בין כל האחים", אומרת בן פורת. "אבל תאומים הם מקרה קיצוני, כי הם התחילו את המסלול ממש ביחד, והתחרות צמודה".  

שלום כיתה א' – ביחד או לחוד?

עם הכניסה לגן, ניצבים הורים לתאומים מול הדילמה – להפריד או לא? התשובה לכך אינה מוחלטת.


הגישה המקובלת יותר כיום גורסת כי רצוי להפריד בין התאומים כדי לתת לכל אחד מהם קרקע משלו להתבטא ולצמוח. לפי גישה שנייה, הגן יוצר הזדמנות לחוות את היתרונות של הקשר המיוחד, וללמוד איך להסתגל לחברה מצד אחד ולא לאבד את הקשר התאומי מצד שני, כל זאת ללא מבוגר שמעורב רגשית. כדי להחליט אם כדאי להפריד בין תאומים או לא, ניתן להיעזר בשאלות מסוג זה:

  • האם אחד התאומים מתבלט בתחומים מסוימים ומאפיל על אחיו כך שקשה להימנע מהשוואה?
  • האם קיימת חלוקת תפקידים ברורה וקבועה בין התאומים, כמו "הנוח והקשה" או "הוותרן והתובעני"?
  • האם ‏תאום אחד תלוי מאוד באחיו ומתקשה לתפקד בלעדיו? האם אחד התאומים לוקח אחריות "הורית" על השני, שומר עליו ‏ואינו יכול להתפנות לפעילות או לקשרים אחרים?  
  • האם ‏הזהות המשותפת של התאומים משתלטת על הנפרדות? למשל, מדברים ב"אנחנו", מגלים העדפות ובחירות זהות, עושים ‏הכל ביחד, בוחרים את אותם חברים?
  • ‏האם ‏התאומים מאותתים על קשר צפוף מדי ‏‏(מריבות תכופות, מאבקי כוח ותחרותיות רבה)?
  • האם התאומים זהים? דמיון רב עלול להקשות על הצוות הן מבחינה טכנית והן מבחינת היכולת ליצור התייחסות ייחודית לכל תאום.


לנועה פורת, אמא לשני זוגות תאומים, לא היתה כל דילמה בקשר לשאלת ההפרדה של מאיה ויובל, בני 7. העובדה שמאיה ויובל שונים סייעה לה. ראשית, יובל הוא בן ומאיה בת. בנוסף, יובל הוא בלונדיני עם עיניים כחולות, ומאיה שחרחורת עם עיניים חומות. "התאומות שלהם לא בולטת לעין", אומרת בן פורת, "ומי שלא מכיר אותם, לא יידע כלל שהם תאומים. ולא רק בגלל המראה. כל אחד מהם הוא לעצמו. כל אחד עם החברים שלו והמשחקים שלו". לפורת לא ברור עדיין אם גם את זוג התאומים השני שלה, שירה ורוני, בני שנה וחצי, לא תפריד בהמשך. "אין לי החלטה עקרונית לא להפריד", היא מסבירה. "זה תלוי בילדים. בכל מקרה, ההפרדה בבית הספר או בגן היא הפרדה מלאכותית לכמה שעות. ההפרדה האמיתית צריכה להיות פנימית ומהותית".





איך נסייע לכל תאום להיות הוא עצמו ולא חלק מזוג?

  • לארגן לכל תינוק אביזרים משלו: מוצצים, בגדים ובקבוקים נפרדים.
  • בגיל מבוגר יותר למצוא לכל ילד אזור פרטי. גם אם הבית קטן אפשר להקפיד על מיטה נפרדת או מגירה אישית.
  • להשתדל להקצות לכל ילד זמן פרטי עם כל הורה ועם שני ההורים יחד - אפילו כמה דקות ביום.
  • למצוא לכל ילד שם חיבה, שיר מיוחד ששרים רק לו, משחק או דגדוג שאהוב עליו במיוחד.
  • להתייחס לכל ילד בנפרד. להימנע מלקרוא להם "בואו", ולקרוא לכל ילד בשמו.



להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites