ריקי לוי דינר

ריקי לוי דינר

טור אישי על הורות, זהות, נשיות, וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.

לכניסה



עוד באו-מאמא


אמנות לחימה כדרך לטיפול באלימות נוער

דוד כפרי היה ילד אלים שגדל להיות נער אלים. כשגילה את אמנויות הלחימה – מצא כלים נוספים להרביץ לחברים שלו. אבל איפשהו במסע בין אמנויות הלחימה הוא גילה את הדרך להירגע ואת המשמעת העצמית, והפך למטפל באלימות בני נוער בעזרת אמנויות הלחימה. 

דוד כפרי, לומד ומלמד אמנויות לחימה וריפוי

הייתי הילד הכי אלים בכיתה

כשהייתי בן 12 הביאו לקיבוץ שלי מורה לקראטה. כל השכבה שלי הלכה לנסות, ואני איתם. קראטה אמור ללמד ריכוז, שליטה עצמית ועוד – אבל הדבר הראשון שאני זוכר שלמדנו בשיעור הראשון, היה צעד קדימה ואגרוף. בשיעור השני הוספנו גם בעיטה. אז מצאתי שק, מילאתי אותו בגרעיני כותנה, תליתי על עץ ליד הבית, והתאמנתי עליו.
בעיה: שק לא מעניין, לא מחזיר ולא מנסה לברוח.
חזרתי "להתאמן" על החלשים ממני. ברור שאמרו לנו ש"קראטה זה רק להגנה עצמית!" – אבל לי תמיד היה ברור ש"הם התחילו!"

 

אחרי קצת פחות משנה חוג הקראטה הופסק. מאוחר יותר הגיע לקיבוץ שכן בחור שלימד קונג-פו. הייתי רוכב על אופניים חמישה ק"מ כדי להגיע לשיעור, ועוד חמישה לחזור. אצלו למדתי לשחק עם נונצ'אקו, ושיפרתי את יכולתי להרביץ לחלשים ממני. אחרי כחצי שנה הוא עזב את קיבוצו והקשר איתו נותק.


הפסקתי להיות הילד הכי אלים בכיתה

שמעתי ממישהו על אייקידו, אמנות לחימה שבה "לא נותנים מכות, אבל אף-אחד לא יכול לפגוע בך".


חיפשתי ומצאתי, בתל-אביב. הגעתי לרחוב נחמני, לפתיחת הדוג'ו החדש. ביקשתי לנסות. גיליתי שבאייקידו יש מכות, אבל כל פעם שנתתי מכה – גמרתי על הרצפה, וזה כאב. כל פעם שנתנו לי מכה, הראו לי איך לצאת ממנה "חכם", בלי להשתמש בכוח. גיליתי שכשאני תוקף אנשים, זו הזדמנות נהדרת בשבילם לנצל את הכוח שלי ולגרום לי כאב עז; גיליתי שכשאנשים תוקפים אותי, זו הזדמנות נהדרת בשבילי לנצל את הכוח שלהם.


בסוף השיעור, אנשים שהתאמנו אתי, אפילו אם רק דקה או שתיים, באו להגיד לי "תודה".
אלה היו אותם האנשים שהפילו אותי והכאיבו לי, ושאני הפלתי אותם והכאבתי להם.
היה לי ברור שאייקידו זה מה שאני צריך לעשות, זה מה שאני צריך ללמוד.
 תוך חודשיים הפסקתי להרביץ ולא חזרתי לזה עד היום.


למה דווקא אייקידו?

מה היה באייקידו, שלא היה בקראטה ובקונג-פו, שגרם לי להפסיק?
 
הדבר הראשון הוא טכני לגמרי: באייקידו לומדים לנצל את תנועת התוקף כדי להפיל אותו ולרתק אותו על הרצפה. ההפלה והריתוק כואבים, בעוד שהמפיל והמרתק כמעט שלא מפעיל כוח. כשזה מבוצע נכון, ההרגשה של התוקף היא שהוא הפיל את עצמו.
אף-אחד לא רוצה להפיל את עצמו. בהתניה כמעט פבלובית, למדתי שלהתקיף = לסבול.
 

הדבר השני היה האווירה בדוג'ו. בקראטה ובקונג-פו הייתי עם ילדים בני גילי, שהכרתי, שהתחילו ללמוד אתי; הם היו אלה שלהם הרבצתי, לפני ואחרי השיעור. נתתי קידה כי המורה אמר, לא כי היה בכך אלמנט של נתינת כבוד לחבר לאימונים. באייקידו, נכנסתי לדוג'ו שכבר עבד מספר שנים לפני שהגעתי.


בקבוצה בה התאמנתי היו ותיקים, איתם עבדתי בהתחלת כל שיעור, שהדהימו אותי ביכולת שלהם – בכוח התפיסה, בזרימה, בזריזות, בריכוז ובצורה בה לימדו אותי, מצד אחד, וברצינות וההערכה שלהם אל המורה, הנושא הנלמד, והתלמידים האחרים, מצד שני. רציתי להיות כמוהם.
הם, ואיתן בן-מאיר, המורה, היו המודל שלי לחיקוי; וההתנהגות בדוג'ו הפכה להיות המסגרת שמולה מדדתי כל דבר אחר. 


טיפול בנוער אלים

למדתי אייקידו תקופה לא ארוכה; שני מחזורים של 5-6 חודשים, בהפרש של כחצי-שנה ביניהם.
הייתי נוסע בטרמפים ואוטובוסים לתל-אביב וחזרה פעמיים בשבוע, חישוב קלוש של כשעתיים לפחות לכל כיוון (אז). התקופה הקצרה הזו עיצבה אותי כאדם, יותר מכל חוויה אחרת שעברתי בגיל ההתבגרות. אחר-כך התגייסתי, נשחקתי ברגליים ובגב, ומצאתי את הטאי-צ'י שהעמיד אותי מחדש על הרגליים. יותר מאוחר גיליתי את עזיז סובאח ואת החץ והקשת.


כשהתחלתי ללמד טאי-צ'י, הגיעה אלי פניה לנסות להרגיע נערים אלימים. קיבלתי את אלה שאף-אחד לא הצליח לטפל בהם; לא המחנך, לא היועצת, לא הפסיכולוג. אלה ש"אם אתה לא תצליח איתם, ירחיקו אותם מבית-הספר". בעבודה עם הנערים האלימים השתמשתי בכל מה שידעתי, מטאי-צ'י דרך קשתוּת (חץ וקשת) ועד ג'אגלינג וסיפורי-זן. עבדתי בבית-ספר, אחד-על-אחד עם נערים שחלקם היו גדולים ממני בראש ושלושים קילו, וכל שיעור היה קרב של 45 דקות, הפסקה של דקה או שתים לשתות ולנשום וקדימה – לקרב הבא.
לא לימדתי אותם אמנות לחימה. השתמשתי בכלים של אמנות לחימה, כדי ליצור שינוי התנהגות.


איך יוצרים שינוי התנהגות בקרב נוער אלים?

ניסיתי לתת להם שני דברים: מסגרת ומטרה. המסגרת הייתה כללי-התנהגות מצד אחד, ומבנה קבוע לשיעור מצד שני. המטרה הייתה רגיעה תחת לחץ. 

  • "לחץ" זה כשמישהו מכה אותך;
  • "לחץ" זה כשמישהו מקלל אותך;
  • "לחץ" זה כשמישהו לועג לך;
  • "לחץ" זה בוחן במתמטיקה;
  • "לחץ" זה טסט בנהיגה, גיבוש לקורס-טייס, דייט;
  • לחץ זה מצב בו קשה לך להירגע


בשיעורים הכנסתי אותם למצבי לחץ פיזיים, וניסיתי ללמד אותם להירגע. הכלי הבסיסי היה נשימה; הכלי המשני היה טכניקות לחימה אותן הם תרגלו עלי, ואני עליהם; והדובדבן בקצפת היה ירי בקשת.
 

קשת היא דבר ממכר מהניסיון הראשון. אני לא מכיר אדם שירה בקשת פעם אחת, ולא רצה לירות שוב. אבל הקשת היא כלי לא-אינטואיטיבי. מקל אפשר לתפוס ולחבוט איתו, סכין אפשר לקחת ולדקור, לא צריך ללמוד הרבה. קשת צריך ללמוד, והיא "מורה קשה"; אם אתה לא מחזיק את הקשת נכון, המיתר יחבוט בידך בעת שחרור החץ, וזה כואב; וחוץ מזה, לא תפגע במטרה.
כדי לירות בקשת, צריך להתאמן. צריך לעבוד. צריך להשקיע.
 

הם למדו שיש תוצאות למאמץ. הם גם למדו שאני לא צריך אותם. השיעורים שלי היו רשות ולא חובה. הם יכלו לצאת מתי שרצו – אבל לא לחזור.
90%  נשארו
80%  הורידו את רמת האלימות שלהם באופן משמעותי
רובם שיפרו ציונים בלימודים


אחד מהם, שקודם למפגש איתי היה מועמד לסילוק מבית-הספר אחרי שזרק כיסא על מורה, דחף את סגן-המנהלת, ונכשל בכל המקצועות, סיים את השנה עם ממוצע ציונים 95.

להוסיף תגובה
שם
דואר אלקטרוני
נושא
תוכן

כל תמונה היא סיפור 

*לכניסה לגלריות לחצו כאן

 

 

עוד באו-מאמא

 

ידיים, משפחה, ניוזלטר או-מאמא

ניוזלטר שבועי

אחת לשבוע מקבלים חברי מועדון O-mama ישירות לתיבת המייל שלהם, ניוז לטר הכולל מגוון תכנים בנושא משפחה והורות.

*ההרשמה חינם.

לכניסה לחצו כאן 

 

הרשמה לניוזלטר או-מאמא

שם פרטי
משפחה
דוא"ל
Powered by Artvision | Truppo Websites