"הבעיה העיקרית בחיים היא שאין אדם מסוגל לחוש את כאב השיניים של הזולת" (וילאם ג'יימס)

מה זו אמפתיה?

מקור המילה "אמפתיה" הוא ביוונית: אמפסיה, empastheia, ששורשה pathos פירושו סבל (על פי אנציקלופדיית בריטניקה, 2002, באתר britannica.com) הכוונה באמפתיה היא ליכולת הפרט לזהות ולהבין רגשות (במיוחד רגשות של מצוקה) של האחר ולאמץ את הפרספקטיבה שלו.
אמפתיה משמעותית במיוחד, כאשר רגשות ו/או מחשבות הזולת סמויים מהעין ואינם מבוטאים בצורה ישירה וברורה.

ביטויי האמפתיה יכולים להיות מילוליים (למשל, "זה מאוד מרגיז לצאת מהבית ולמצוא עצמך ברחוב ללא ארנק") או בלתי מילוליים (חיבוק, ליטוף, מגע, במצבים מתאימים). בהורות ניתן לדבר על אמפתיה של הורים לילדיהם ועל אמפתיה של ילדים לילדים אחרים ו/או למבוגרים.
 

מה זו אמפתיה של הורים?

באמפתיה של הורים הכוונה ליכולת הורים להבין תחושות ו/או מחשבות (במיוחד קשות) של ילדיהם, גם כשאינם מבוטאים בבירור ולבטא הבנה זו כלפי ילדיהם. דוגמה שכיחה לכך היא כאשר ילד מפיל חפץ יקר ושביר. הורה הכועס במקרה זה על הילד, או בגלל האבדה ו/או בגלל חוסר הזהירות שלו, מגיב בתגובה לא אמפתית. הורה, המתעלם ברגע הראשון מהחפץ הנשבר ומתמקד בהפגת מצוקת הילד החרד מתגובת הכעס הצפויה של ההורה, מגיב באופן אמפתי.

או למשל, אם נצליח לרגע לחדור למחשבתו של ילדנו, כאשר הוא נעלם לנו במהלך שיטוטנו בקניון. במקום לכעוס עליו נחלוק עמו את ההקלה שלנו על שנמצא. כמובן שבשני המקרים יכול ההורה לשקול עם הילד בהמשך לקחים ודרכי תגובה אפשריות אחרות בעתיד.

בגיל הרך, ביטויי האמפתיה ההורית הם יותר בתקשורת בלתי-מילולית כמו התכופפות ההורה אל ילדו הרך כשהוא מדבר אתו כדי להעניק לו תחושה של שווה; או בחיבוק ההורה את ילדו, כאשר הילד עצוב וכו'.

ככל שהילד גדל, יש חשיבות גם לאמפתיה המילולית. למשל בהתייחסות מילולית של ההורה אל ילדו, כשזה אינו רוצה ללכת לביה"ס בגלל כישלון בבחינה יום קודם: "אתה בטח מפחד ללכת לביה"ס, שמא תיכשל פעם נוספת. בוא נחשוב האם יש דרכים נוספות להתמודד עם זה, מלבד לא ללכת לביה"ס"; או למשל בשילוב של חיבוק אוהב של ההורה את ילדו, ש"ברח" לו פיפי, יחד עם אמירה אליו: "לא נורא, אתה מאוד כועס על עצמך ואולי גם מפחד שאני אכעס עליך, נכון?" ועוד.

למה חשובה אמפתיה של הורים לילדיהם?

ראשית, כולנו, מבוגרים וצעירים, הורים וילדים, כמהים לאמפתיה כדי לחוש כי איננו צועדים לבדנו בדרך החיים. ילדים, בגלל חוסר ניסיונם בחיים, זקוקים יותר ממבוגרים להרגיש שמבינים את רגשותיהם, במיוחד כאשר הם מרגישים רגשות מעיקים של בדידות, דחייה, אשמה, נחיתות וכו'.

למשל, ילד בן 6, העומד להתחיל את לימודיו בבית הספר, ניצב בפני שינוי דרמטי בחייו. הוא עובר מסביבה קרובה, משפחתית באופייה, לסביבה לא-אישית, רחוקה. הורים הזוכרים את תחושות הפחד שלהם, האובדן והמבוכה ביומם הראשון בבית הספר, או המבינים את חשיבות המעבר, יכינו את הילד היטב על ידי גילוי הבנה עמוקה לתחושות החרדה שלו.  ילדים זקוקים לאמפתיה דווקא במצבים קשים במשפחה, כאשר הם מרגישים שעשו דבר מה רע, כאשר הוריהם אוסרים עליהם דברים שחשובים להם וכו'.

שנית, ילדים לא מסוגלים בדרך כלל לזהות את רגשותיהם העמוקים ביותר, במיוחד את רגשותיהם הקשים. למשל, ילד שמתנהג בצורה עצבנית ומרגיזה אינו יודע בהכרח שעצבנותו קשורה לביקור העומד להתקיים למחרת אצל רופא שיניים. הורה אמפתי לרגשות העמוקים של הילד יכול לומר לו "אתה בטח עצבני, כי מחר יש לך ביקור אצל רופא שיניים", ובכך יסייע לו להבין את התנהגותו ולהירגע.

אני: "א', אתה נראה לי קצת עצוב, מהורהר, מוטרד".
א': "נכון, אני מנסה להדחיק את המחשבות, אבל אני מיואש מהמצב. אני מפחד שהפיגועים יכולים לפגוע גם בי או במישהו שאני מכיר".

שלישית, אמפתיה של הורים לילדיהם חיונית ליכולתם של ההורים להשפיע על ילדיהם. היכולת לחוש את האחר ולשדר לו הבנה רגשית חיונית לכל מאמצי השפעה. רוב בני האדם זקוקים להרגיש שדעותיהם נשקלות בתשומת לב מלאה קודם שייאותו ויהיו מסוגלים לשקול ברצינות דעות מנוגדות המוצגות לפניהם.

יקל עלינו מאוד אם נרגיש שהצד השני מוכן להתאמץ ולהבין את הנימוקים שלנו ולהתייחס אליהם ברצינות. במקרה כזה אנחנו פתוחים לשמוע טיעונים אחרים, ואולי אף לקבלם. ילד המרגיש שהוריו מתייחסים אליו ברצינות ואולי אף מבינים אותו, יהיה מוכן ביתר רצון לשנות את התנהגותו, גם אם אינו חפץ בכך מלכתחילה.

יתרה מזאת, אם נרצה שילדנו יבין כי דרך החשיבה שלנו נכונה או מועילה בשבילו, עלינו לשקול מה עשויה להיות משמעות החוויה או האירוע בשבילו, בהתחשב בעולם המושגים שלו. על בסיס זה אנחנו יכולים לכוון את התנהגותנו באירוע המסוים כך שתיראה לו הגיונית בדרך הרצויה לנו. אין זה קל, לא במצבים השכיחים והיומיומיים ובוודאי לא במצבים רגשיים קשים יותר. למשל, כאשר מתלקח עימות בין הורים לילדים בקשר להכנת שיעורי בית. הורה הרוצה לסייע לילדו המתנגד להכין שיעורי בית, יהיה חייב ראשית להבין את רגשותיו הקשים של הילד בקשר ללימודים ו/או בית הספר. או למשל, כשמתעורר עימות לגבי יציאה מהבית.

א': "אני לא בא איתכם לטיול!"
אני: "אבל למה א'? הרי אתמול שוחחנו על כך והסכמת".
א':"הסכמתי, אבל לא רציתי".
אני: "מה זאת אומרת?"
א': "הסכמתי לא בגלל שאני רציתי, אלא בגלל שאתה רצית".
אני: "ומה בעצם הבעיה?"
א': "אתה תהיה כל הזמן עם האחרים אותם אני לא מכיר. יהיה לי משעמם, אז אני מעדיף להישאר בבית".
אני: "הבנתי. זו באמת יכולה להיות עבורך בעיה רצינית. גם להיות במקום שאתה לא מכיר, עם אנשים שאתה לא מכיר וגם להרגיש שאני לא איתך".
א': "בדיוק. אם היינו לפחות לוקחים איתנו כדורגל היינו יכולים לשחק, אבל אתה בטח לא תסכים".
אני: "תתפלא, אבל זה נראה לי רעיון מצוין. גם לי יכול להיות שם משעמם. חוץ מזה, זו הזדמנות בשבילך להכיר ילדים אחרים, שאולי יצטרפו למשחק".
 

לאתר של חיים עמית:  www.hamit.co.il