האם אמפתיה של הורים יכולה להיות מסוכנת?

כן. אמפתיה של הורים עלולה להיות מסוכנת, אם היא מלווה באיבוד זהותם של ההורים האמפתיים ו/או באיבוד זהותו של הילד, מושא האמפתיה. כאשר הורים מפרשים בטעות הבנה רגשית את ילדיהם ככניעה לדרישות ילדיהם, ניתן לדבר על סכנה באמפתיה. ההורים, במקרה כזה, מוותרים על ערכיהם ועל הצבת גבולות הגיוניים מתוך התחשבות-יתר ברגשות הילד. הם מתקשים לעשות את ההבחנה שלהבין אין פירושו להסכים ובוודאי לא להיכנע.

באותה מידה ניתן לדבר על סכנה באמפתיה כאשר להורים נדמה שהם מבינים את ילדם ולכן הם קובעים בשבילו מה נכון ומה לא נכון. הורים שאינם מסוגלים לתפוש את ילדם כאישיות נפרדת הזכאית להתפתחות רגשית משל עצמה אלא תופשים אותו כשלוחה של עצמם, ישליכו על ילדם את תפישותיהם ואת צרכיהם הרגשיים. הם עלולים לכפות על רגשות הילד את הערכותיהם כמבוגרים כמו "אל תפחד מחושך, זה לא הגיוני", או "ילדים שגונבים ממתקים כשהם קטנים, עלולים לשדוד בנקים כשיגדלו", או "אנחנו חושבים רק על טובתך כשאנחנו רוצים שתלמד לשחות" וכו'.

במילים אחרות, אמפתיה של הורים עלולה להיות מסוכנת, אם הם עוברים, במודע או שלא במודע, את הגבול הדק שבין אמפתיה לבין הזדהות. פירושה המילולי של הזדהות הוא "השתוות, הידמות גמורה" (אבן שושן, המילון העברי המרכזי, תש"מ). זהו תהליך פסיכולוגי מורכב שבו מתמזג עולמו של האחד עם עולמו של האחר. הורים המזדהים עם ילדיהם חווים זהות גמורה בין המתרחש בנפשם של ילדיהם לבין המתרחש בנפשם שלהם.

לעומת זאת, הדגש באמפתיה הוא על היכולת לחוש את עולמו של האחר "כאילו" היה עולמך שלך, כאילו אתה התנסית בו, אך מבלי לאבד את התכונה של ה"כאילו". ניתן לדמות את ההבדל בין הזדהות לאמפתיה בצורה הבאה: בהזדהות אנו נכנסים לנעלי הזולת והופכים אותן לשלנו, ואילו באמפתיה אנו נדרשים להיכנס לנעלי הזולת, אך לחזור לאחר מכן לנעלינו שלנו.

למה קשה להורים להיות אמפאתים לילדים?

ראשית, כי קשה בדרך כלל להיות אמפאתיים במצבי לחץ רגשיים ובהורות מרובים מצבי לחץ רגשיים. למשל, כאשר הורים כועסים על ילדיהם, קשה להם להיות אמפאתיים. או למשל, כאשר ילד מסרב לכבות את הטלוויזיה, על אף שההורה דורש ממנו ללכת לישון עקב השעה המאוחרת. ההורה משוכנע בדרישתו הצודקת לגבי ההליכה לישון ונפגע מסירובו של הילד להישמע לו. קשה להורה ברגעים אלה לגלות הבנה לקושי של הילד להיפרד מגירויי היום, או לחששותיו של הילד מהלילה האפל וכו'.

שנית, כי רגשות קשים בכלל ושל ילדים בפרט מאיימים על הורים. יש הורים, במיוחד האבות מביניהם, שאינם יודעים לטפל ברגשות של מצוקה בכלל, וברגשות של מצוקה במשפחתם בפרט. לכן, כדי להימנע ממצבים רגשיים קשים אלו, הם מנסים לפותרם מהר, למצוא דרך מעשית לבטלם. אף אם נדמה ממבט חיצוני שהבעיה נפתרה, הרי לטווח ארוך הילד נותר לבד עם רגשותיו הקשים.

"זה בכלל לא כואב! למה את עושה הצגות? תלכי לישון והכל יעבור!"
"כשהילד שלי מתחיל לבכות, אני מתעצבן ובא אליו בדרישה למצוא פיתרון מעשי לבעייתו. אני מסביר לו שאין טעם לבכות, שזה לא פיתרון וכו"'.

שלישית, הורים נוטים לשכוח את עברם הרגשי כילדים ולכן הם מתקשים להבין את רגשות ילדיהם. אין ספק, כי שני ההורים עברו מצבים דומים לאלה שבהם מנווט עתה ילדם בהיסוס. אין ספק גם כי בעת התרחשותם יצרו אצלם אירועים אלה תגובות רגשיות חשובות. אבל, זכר הרגשות האלה נדחק, כאילו פקע תוקפם. הם נשכחים, או לפחות אינם מועלים במילים. הימנעות ההורה מבחינה שלמה של סכום התנסויות העבר שלו מסכלת את יכולתו לחוש בתוכו את הפחדים והחרדות הדומים של הילד.
 

"אני ממש לא מבין את העצלנות הנוראית שלך. נכון, גם אני לא אהבתי ללמוד, אבל לא היה אצלי דבר כזה של לא להכין שיעורים. אף פעם. עשיתי מה שאמרו לי ולא כמוך שאינך מסוגל לעשות שום דבר למען לימודיך".

במשפחה שהייתה בטיפולי זכרה האם היטב את צרכיה הרגשיים בגיל ההתבגרות: את העובדה שראשה לא היה בלימודים, את הרצון לבלות בחברת בני גילה, גם על חשבון הלימודים וכו'. היא גם זכרה את הצלחתה להשלים את לימודיה בגיל מאוחר יותר. לכן, היה לה קל לגלות הבנה לצורך של בנה לפרוק עול ולא להשקיע בלימודים. גישתה אליו הייתה מעודדת, אך לא לוחצת. לעומת זאת, האב במשפחה, סבל מקשיים חמורים בלימודיו, אך "שכח" אותם, והרבה לדרוש מבנו ולחץ עליו ללמוד, כדי שלא יגיע למקומו.

כיצד יכולים הורים לשפר את יכולת האמפתיה שלהם לילדיהם?

נסו לשחזר באופן מכוון חוויות ילדות דומות לילד, כמו כישלון בביה"ס, הצלחה, וכו'.

כותב על כך בטלהיים: "אין ספק שכל אחד מאתנו העמיד לפעמים במבחן את סבלנותם של הוריו, רצה לקרוא עליהם תיגר או עשה כן, והתנגד בסתר או בגלוי לדרך חייהם ולהתנהגותם. אם נוכל לזכור את המצבים האלה, נוכל גם לזכור איזה כאב עמוק הם הסבו לנו בילדותנו, כמה חרדים וחסרי ביטחון היינו מאחורי מסווה ההתרסה והווכחנות, וכמה התרעמנו על הורינו שלא הבינו את כל זה, משום שהיו עסוקים כל כך בכעסם".
 
נסו להבין בצורה אובייקטיבית, שאינה מערבת רגשות אישיים, את התנהגות ילדיכם.
לצורך כך, הורים יכולים להיעזר בידע פסיכולוגי על התפתחות הילד ועל המצופה מילדיהם בכל גיל. הם גם יכולים ללמוד להכיר את עצמם באמצעות תהליכים של מודעות עצמית כדי שידעו להפריד בין צרכיהם האישיים לבין צרכי ילדם.
 

לאתר של חיים עמית:  www.hamit.co.il