כבר שנה שאני בבית. שנה בה אני מגדלת את נעמי ומגלה בד בבד שבמקביל אליה אני מגדלת אף את עצמי, מחדש. שנה של הפתעות, בלתמ"ים, חוסר תכנונים, שנה של גילוי.
בדצמבר 2008 ילדתי את נעמי, בינואר 2009 התפטרתי ממקום עבודתי מזה שש שנים, התפטרות ידועה ומתוכננת מראש. אהבתי את העבודה, מאוד יש לציין, אך הארגון שחק אותי בכל כך הרבה רמות ולא אפשר לי לצמוח בתוכו עד כי גם האהבה אל המקצוע לא הספיקה.
ריקי לוי דינר
התכנון היה מסודר והגיוני, להתפטר לקחת את כספי הפיצויים, שלא היו רבים יש לציין, ולחפש עבודה בארגון מקביל אך בעל תנאים טובים יותר. החיים טפחו על פניי. תכנונים לחוד ומציאות לחוד. כעבור כשלושה חודשים גיליתי כי אני שוב בהריון, לא הייתה תהייה באשר להשארת ההריון אך תהיות אחרות עלו: מה יהא עליי? מה מבחינת חיפוש עבודה? מה יהא מצבנו הכלכלי? ועוד.
בד בבד, החלו גישושי חזרה, מכורח לא מרצון, אל מקום העבודה הישן. גישושים שנגמרו במפח נפש והוכיחו מעל לכל צל של ספק מדוע אותו ארגון הינו כה נצלני, שואב ואינו מפרגן לעובדים בשורותיו.
השנה שלי התחילה בחשש כלכלי גדול ובתחושת נטישה גדולה אף יותר.
מכל מקום עבודה שעבדתי בעבר (ואני עובדת מגיל 14), נותרו לי חברים אנשים יקרים שלימים הפכו בני בריתי מעבר להיותם עמיתים למקצוע. לא מהארגון האחרון בו עבדתי. למרות כל דברי החנופה בעת עזיבתי, למרות ההבטחה להיות בקשר ו"האנחנו עוד כאן", ברגע בו נסגרה הדלת וזאת בצורה יפה יש לציין, נשכחתי. עברתי בתחילת השנה את אותם השלבים אותם עובר אדם היוצא לפנסיה. תחושת ריקנות, חוסר מעש, תהיות באשר לפועלי ולערכי האישי. למרות הידיעה כי אלו תהליכים נורמליים העוברים על כל אדם שנפלט ממעגל העבודה, החברים והשגרה, נשאבתי אל תחושות הנטישה וחוסר הערך.
כמי שמנחה סדנאות לנשים לאחר לידה, תמיד ציינתי בפני הנשים שבסדנאותיי את חשיבות הכרת העצמי מעבר להכרת האמהי, הודיתי בפניהן כי אינני מסוג האמהות הטוטאליות וכי חשוב לי להשאיר פינה ולו הקטנה ביותר בה אני רק ריקי ולא אמא של....
והנה אני לצד המניפסט הגאה שלי, נאלצת לשבת שנה בבית לגדל את ביתי, להיות בהריון ולחוש כי כל הגדרתי העצמית הצטמצמה ל"אמא של...".
הגילוי
שלום, אני ריקי ואני אמא של....אמא גאה. אני גאה כי למדתי כה רבות בשנה זו עד כי אני כמעט יכולה להגדירה כשנה המוצלחת בחיי (כמעט, היות ואינני רוצה להיות כה דוגמטית).
למדתי את ערכי העצמי מחדש, למדתי את כוחי, את כוח משפחתי ועוד כוחות ויצירות רבות שנגלו לי בשנה זו.
תחושת הנטישה שחשתי בתחילת השנה, פינתה מקומה לתחושת הרגע הנכון. הרגשתי כי ברגע בו כולם ויתרו עליי הגיע הזמן לבחור בעצמי, מחדש. הפעם הייתה זו בחירה שהובילה למעשה ולא רק לתיאוריה.
נטישת מקום העבודה, ניתוק הקשר עם מספר חברות בתחילת השנה הותיר אותי עם האנשים הנכונים והבחירות הנכונות. התחלתי לפעול.
זו הפעם הראשונה בחיי למשל, שאזרתי אומץ והתחלתי לכתוב לא רק למגירה (עיניכן הקוראות), יצאתי אל האור עם כל החשש מחשיפה, מצאתי דרכים לעבוד גם אם לא במקצוע לצד גידול הילדים, מתוך הבנה וידיעה הכי ההתפתחות המקצועית אולי משתהה אך תגיע.
אני חושבת שהחוט המקשר של כל פעולותיי הוא בדיוק זה, אלו פעולותיי ולא חלומותיי. שנים חלמתי, חברים ואנשים יקרים המכירים אותי זה מכבר שואלים אותי לאורך כל השנים שעברו "נו מה עם..." ומה עם..." כאשר כל עם כזה מתייחס לחלום אחר שלי. בדמיון הפלגתי רחוק, רחוק מדי עד כי תמיד ראיתי רק את נקודת האופק אך לא את הדרך אליה. לכן נתקעתי, שנים.
היום אני בדרך, לא רק בחלום, אני חושבת שללא תחושת הנטישה, ללא הכורח של להיות שנה+ בבית, כל אלו לא היו קורים. הייתי נשאבת מחדש לארגונים, להרגלים, לסוג של בינוניות המאפיינת כה רבים. לא משום שאינם חולמים אלא משום שכשיש ילדים, משפחה, עול פרנסה ועוד מילים של גדולים, הבינוניות הופכת נוחה.
אופטימיות קוסמית
שנים מנסים חברים יקרים שלי ללמד אותי את אומנות ההתבוננות המלאה, זו של חצי הכוס. בכל פעם שהצליחו, הייתה ההצלחה מחזיקה מעמד זמן קצר ביותר ומפנה מקום של כבוד, שוב, אל הציניות והסרקזם. ידעתי ללוות אחרים בתהליכי שינוי, ללמדם לראות את חצי הכוס המלאה, ולהתבוננן באופטימיות על חייהם. ללמד ידעתי לא ללמוד. הסנדלרית הלכה יחפה.
בשנה זו יותר מכל לימדו אותי החיים שיעור זה. כשאני קוראת לעיתים מחדש את הטורים שכתבתי (כן! אני עושה זאת), אני מגלה עצמי מחדש ומבינה כי הפכתי אופטימית ושמחה בחלקי בצורה אולי חסרת תקנה לפולניה. השלמתי עם השהייה בבית למרות שלא האמנתי שזה יקרה, השלמתי עם ההשהייה המקצועית, עם מקצועו של בעלי, עם חוסר המיצוי הנוכחי ועוד הרבה דברים. לעיתים אני לא מאמינה כי זו אני שמדברת/כותבת.
כפי שכתבתי בתחילתו של מכתב עצמי זה, זו הייתה שנה של גילוי עצמי מחודש, נכון וטוב עבורי.
אינני משלה עצמי, אני מודעת לעובדה כי בתום שנה זו אאלץ לצאת לעבודה כשכירה בשל אותן מילים של גדולים כפרנסה, מצב כלכלי וכדומה. עם זאת אני יודעת היום כי יש בי כוחות לפתח לצד אותו מקום מקום אחר שלי עצמאי, מקום מגשים. זהו תהליך צמיחה אישי שאינני מפחדת ממנו יותר, והוא אפשרי רק הודות לעבודה שמשך השנה שעברה, והשנה הקרבה אני בעיקר "אמא של...".
טורה של ריקי מתפרסם מדי שבוע בניוזלטר שלנו- להרשמה לניוזלטר לחצו כאן
הופ הופ טרללה, גדלתי בשנה
הייתי הילדה הכי קטנה בכיתה / בשיעור / בצבא / בחתונה ובכלל