דיאודורנט - הסוף לזיעה, הסוף לריח

בואו של הקיץ הישראלי מסמל את העלייה במפלס הלחות והחום, ואנו מזיעים, והרבה. הזיעה היא הדרך הטבעית שבה הגוף מתקרר כאשר מידות החום והלחות עולות. בלוטות הזיעה הפרושות בכל הגוף מפרישות זיעה המתנדפת לאוויר ומקררת אותנו. למרות שהזיעה היא תהליך חיוני, חיובי ונחוץ לגוף, לעיתים היא מלווה בריחות לא נעימים, שרצוי למנוע.

ננסי ירחי, מנהלת ההדרכה במותג הדרמו-קוסמטיקה וישי, מסבירה: "חיידקים המצויים על עורנו מפרקים מרכיבים בזיעה הגורמים לריח לא נעים". עוד מוסיפה ירחי: "הזיעה שהגוף מייצר מקבלת את הריח הרע רק כאשר היא מופרשת על העור ובאה במגע עם חיידקים שחיים עליו באופן טבעי. הגוף מפריש מלחים ונוזלים, שכאשר באים במגע עם האוויר ועם בקטריות המצויות על העור, הם גורמים לריח לא נעים. הדאודורנטים המבוססים על חומרים אנטיספטיים ואנטי בקטריאליים, פועלים נגד חיידקים אלה ומונעים את פירוק הזיעה והיווצרות הריח".

הזעה לטענתה של ירחי היא תופעה טבעית שתפקידה כפול: סילוק הפסולת המטבולית ושמירה על טמפרטורת גוף קבועה.
הזיעה מופרשת על ידי יותר מ- 3 מיליון בלוטות זיעה, השייכות ל-2  סוגים: אקריניות (המצויות בגוף כבר מן הלידה ותפקידן לווסת את טמפרטורת הגוף) ואפוקריניות (המצויות בעיקר בבית השחי ותפקידן לווסת את ריח הזיעה). לדברי ירחי : "1 מכל 5 אנשים סובלים מפעילות מוגזמת של בלוטת הזיעה". הסיבות לכך הן שונות והתופעה באה לידי ביטוי בעיקר באזורי הפנים, בית החזה, בית השחי וכפות הרגליים והידיים. עוד מוסיפה ירחי, שגם במצבי לחץ וחרדה מופרשת זיעה רבה יותר מהבלוטות, כתוצאה מפעילות יתר של הורמונים הגורמים להפרשת גוף לא נעימה.

סוגיית הריח הרע שהגוף מפיק טרדה את שלוותם של בני-האדם מאז ומתמיד. האדם, עוד מקדמת דנן, השתמש בבשמים למטרות רבות ומגוונות. הבולט שבמטרות היה הצורך להתבשם בריחות נעימים, למטרות פולחניות שונות, ביניהן שימושים מאגיים ריטואליים, ופולחנים למניעת מחלות או לרפויים. זכות הראשונים שמורה למצרִים הקדמונים אשר עשו שימוש בתמציות ריח להאדרת הרחצה באמבטיה – לנועם, לרגיעה, לניחוח ולהגברת התשוקה המינית.

היום ידוע כי גזעים שונים מפיקים ריחות גוף שונים. אנתרופולוגים טוענים שלאדם הקדמון אשר חי בטבע בסביבת חיות טורפות, היה ריח זיעה חריף מאוד. זאת על מנת להרחיק ממנו את בעלי החיים הטורפים. ריחות הגוף שמקורם בהפרשות מבלוטות האקזוקריניות המשתנות משנות את ריחן בהתאם למצבים שונים. ריח גופם של תינוקות למשל שונה תכלית שינוי מזה של מבוגרים, ריח גופם של אנשים צמחונים (פְּריגִיווֹרִים) שונה מזה של אוכלי בשר (קַרְנִיווֹרִים) ואפילו  ריח גופם של אנשים מעשנים שונה משל אלה שאינם מעשנים.

ריח הגוף והזיעה של אדם מושפעים מגורמים שונים: תזונה, לקיחת תרופות, מצב נפשי, גורמים תורשתיים ועוד. בעבר השתמשו במי ורדים, עלי לבנדר, מנטה ותמציות פרחים כדי לטשטש את ריחות הזיעה. מאוחר יותר שימשה הסודה לשתייה לאותה המטרה ובתחילת המאה הקודמת גילו רוקחים שמריחה על העור חומרים המכילים אבץ, סידן ומגנזיום מותירה עליו שכבת חומר אשר סופגת את ריח הזיעה. גילוי זה הוליד את הדאודורנט הראשון.

לדבריה של ירחי קיימים 2 סוגי דאודורנטים למניעת ריח הזעה: "דאודורנט" ו-"דאודורנט אנטיפרספירנט". כל אחד פועל במישור שונה. הדאודורנט הרגיל מבוסס בעיקר על ניחוח בושם המחפה על ריח הזיעה. יחד עם זאת, מציינת ירחי כי בשנים האחרונות פותחו תכשירים חדשים המכילים חומרים קושרי ריח וחומרים אנטי בקטריאליים, אשר בכוחם למנוע את פעילותם של החיידקים על פני העור, וכך למנוע את ריח הזיעה.
"דאודורנט אנטיפרספירנט" לעומת זאת, מבוסס על רעיון של מניעת זיעה על ידי מרכיב של מלחי אלומיניום כלוריד. האלומיניום מגיב עם רכיבים בזיעה ויוצר ג'ל שחוסם את בלוטות הזיעה, ועל ידי כך הפרשת הזיעה פוחתת.

דאודורנט המכיל חומרים אנטי פרספרנטים. חומרים מונעי זיעה, המצמצמים את כמות הזיעה שמפריש הגוף. פחות זיעה פירושה פחות תוצרים בעלי ריח לא טוב. ניתן לצמצם את כמות הזיעה באמצעות מרכיבים כגון: אלומיניום הידרוקסילוריד (Aluminum Hydroxychloride).

דאודורנט המכיל חומרים אנטי בקטריאלים. חומרים קוטלי חיידקים לדוגמת טריקלוסן (Triclosan), המגבילים את צמיחתם של סוגים רבים של חיידקים שחיים על העור וכן סותרים את הריקבון הבקטריאלי של הזיעה.


-