לעולם אל תשאירו ילד צעיר ברכב סגור, גם לא לדקה

מספר ימים חלפו מאז יום חמישי האחרון, בו נשכחה תינוקת בת שמונה חודשים ברכבו של אביה, ונפטרה כתוצאה מהתייבשות. אתמול מת פעוט נוסף שנשכח ברכב. (נכתב ב 2008) מוות איום. מוות מיותר. בדומה לאירועים דומים, שקרו לצערנו בעבר, גם הפעם איני יכולה להפסיק לחשוב על האימה והסבל הנורא שעברה התינוקת; על מה שעבר בראשו של האב, ברגע הנורא ביותר בחייו- הרגע בו נזכר בטעות האיומה שעשה; על המשפחה האומללה שודאי נקרעת בין האובדן הנורא לנסיבותיו הבלתי נסבלות.

המקרה המחריד אינו יורד מכותרות שיחות הסלון, בעיקר כשהנוכחים הם הורים לילדים צעירים. הרוב המוחלט של התגובות מאשים את האב בלא תנאי. הביטוי השגור ביותר בפי הורים הוא "אני לא מבין איך" או "איזה מן אבא שוכח את הילדה שלו?". בתגובות המתלהמות לסיקור התאונה באתרי החדשות ברשת, ניתן למצוא ביטויים כמו "נטישת התינוקת ברכב" ו"האב רוצח". התגובות הללו מעידות לא רק על רצון לגנות את התנהגות האב באירוע, אלא גם על ניסיון להוקיעו מחברת ההורים הנורמטיבית. באמרם כך, מתכחשים המגיבים לעובדה שהשתלשלות המאורעות שהוליכה לתוצאה המחרידה, יכולה הייתה לקרות גם להם, או למי ממקורביהם. המחשבה שהורה יכול "לשכוח" את ילדו, ומחיר השיכחה יהיה חיי הילד, מגלמת בתוכה את תמצית פחדי ההורות. האסון הגדול ביותר שהורה יכול לדמיין, כאשר הוא עצמו נושא במלוא האחריות.

הורות היא התפקיד רב האחריות ביותר, שבו נושא אדם. בהיותך הורה, נמסרת לידך האחריות המוחלטת על חייו, התפתחותו וחינוכו של ילדך. כאשר אתה מקבל לידך בפעם הראשונה את הצרור העטוף, שזה עתה נולד לך, יחד עם ההתפעמות למול הקסם הגדול, אינך יכול שלא לחוש את חוסר האונים והתלות המוחלטת שלו בך. לו היית חושב בכל רגע על כל הסכנות והאסונות האפשריים, היה הפחד משתק אותך. החרדה הייתה משתלטת על כל מערכת היחסים שאתה מפתח עם ילדך. היכולת להדחיק אסונות פוטנציאליים, היא חלק חשוב מתחושת המסוגלות ההורית, שהיא אבן יסוד בהתנהלות שלנו יחד עם ילדינו ומולם.

אולם, בשלב מסוים עצם ההדחקה, מהווה סכנה לשלום הילד. המחשבה שאירועים מסוימים הם מנת חלקם של "אחרים", "הורים כושלים", "רעים" הלוקים באהבתם לילדיהם, מעוורת את עינינו מלהכיר בקיומה של סכנה, ולנקוט בצעדים ההכרחיים למניעתה. המגיבים המזועזעים ברשת, שמוקיעים את האב, כאילו היה הטרקטורון במוסך חשוב לו יותר מבתו התינוקת, שמעלים ספקות בדבר היותו ראוי להיות אב- איזו תועלת הם מפיקים מכך? מעבר להנאה מיכולת ההתבטאות הבלתי מרוסנת ברשת, אמירות מסוג זה בונות את בטחונו העצמי של המגיב, החש שהוא מרחיק עצמו מהסכנה. הביטחון העצמי נבנה במחיר ההתעלמות מהסכנה. מותה של התינוקת הוא ללא ספק איום ומיותר, אך משאירע — מוטלת עלינו המחויבות להפיק ממנו כל לקח אפשרי. ההוקעה המוחלטת של האב האומלל, מונעת כל סיכוי עתידי, שאי-פעם ימצא האב את הכוח להתייצב מול הציבור ולספר כיצד אירע המקרה. אולי, אם נשמע את סיפורו הנורא של אדם מהיישוב, שבהיסח הדעת שגה ושילם מחיר כה יקר, נרכוש הרגלים זהירים יותר.

כל תאונה היא רצף חד-פעמי, יוצא דופן ומורכב של מספר כשלים. מניעת תאונות מחייבת אותנו לסגל מגוון רחב של התנהגויות מניעה, בתקווה שאם אי-פעם יקרה לנו רצף נורא של כשלים, יהיה לפחות קו הגנה אחד, התנהגות אחת שתמנע את התרחשותה בפועל של תאונה. כמה הורים השאירו את ילדם ברכב "רק לדקה", עד שעלו הביתה להביא דבר מה ששכחו, עד שנכנסו רק לרגע לחנות או לבנק? נכון, מדובר בדקה או שתיים, אבל מי מבטיח לנו, שהדקות לא יתמשכו בגלל התור בבנק, השיחה המעניינת עם החבר שפגשת, או פשוט בגלל תקלה במעלית שסגרה את דלתותיה על ההורה ובידיו מפתחות הרכב?

בתחום הבטיחות מקובל להתייחס לאירועי "כמעט ונפגע", אירועים שבהם כמעט ואירעה תאונה, הנסיבות היו קרובות מאד, ורק בנס, או במיומנות נמנעה התאונה. אירועים אלה אינם שונים מאירועי תאונה אמיתיים- לא בנסיבות המקרה, לא באנשים המעורבים. השוני בינם לבין תאונות, הוא במבחן התוצאה, ובכך ששכיחותם גבוהה יותר. הם נותנים לנו הזדמנות להבין את הנסיבות שעלולות להוליך לתאונה, ולהימנע מהן. בעקבות מותה של התינוקת ברכב, עולים על-פני השטח סיפורי "כמעט ונשכח" רבים. על-פי-רב, יוצגו בידי הדובר כדוגמא להבדל בינו לבין האב הרשלן, וכהוכחה לחוסר סבירות האירוע הנורא. משל יש בסיפורים הוכחה לחוסר הייתכנות של האסון.

אירועי "כמעט ונפגע", לא מלמדים אותנו על חוסר הייתכנות של האסון. ההפך הוא הנכון: קיומם של סיפורים רבים כאלה, מלמד אותנו שסבירותם של צירופי המקרים, שסופם האפשרי תאונה איומה, גדולה הרבה יותר משנרצה לחשוב. כך למשל, סיפרה לי חברה על אירוע מתקופת מגוריהם בארצות הברית, שבה המודעות לבטיחות ילדים גבוהה עשרת מונים מבארץ. באחת השבתות, הציע חבר המשפחה, אב אחראי לארבעה ילדים משל עצמו, פרופסור מכובד באוניברסיטת MIT המכובדת, לעזור להם ולקחת את שלושת ילדיהם יחד עם ילדיו לבילוי בפארק הסמוך. הצעתו התקבלה בשמחה, נבחרה מכונית שבה ניתן היה להושיב את כל הילדים בביטחה, כל אחד על מושב הבטיחות המתאים לגילו ולמשקלו, והחבורה יצאה לפארק. במהלך הנסיעה נרדמה בתה הצעירה של חברתי שהיתה אז בת חמש, ומשהחבורה העליזה היגיעה אל הפארק ויצאה בשמחה מן הרכב, נשכחה הקטנה מאחור. לאחר מספר דקות, התעוררה הילדה ברכב, וגילתה שנותרה לבדה. למרבה המזל, הילדה הצליחה להשתחרר מחגורת הבטיחות, והפעילה את צפצפת הרכב, כפי שלימדו אותה הוריה למקרה שתנעל בו לבדה. עוברי אורח ששמעו את הצפצוף מיהרו לרכב והצליחו לאתר את בעליו, שחילץ את הילדה. במקרה זה נמנע אסון. הדרכה נכונה של הילדה על-ידי הוריה, תושייתה וערנותם של עוברי האורח מנעו אסון. האם אנחנו יכולים להבטיח שצרוף המקרים שאירע לפרופסור המכובד לא יכול היה לקרות לנו, בשום נסיבות שהן?

כולנו בני אדם. כולנו שוגים. כולנו טרודים עד מעל לראשינו, באלפי המטלות שמכתיב לנו קצב החיים המטורף. לחצים בעבודה, במשפחה, המצב הכלכלי, ולפעמים אפילו סתם שיר מעצבן ששמענו בבוקר ולא יוצא לנו מהראש — כולם מעסיקים את מחשבתנו, וברגע אחד אומלל יכולים לגרוע תשומת לב מהיקר לנו מכל. איננו חסיני טעויות. הטעות היחידה שעליה אסור לנו לסלוח, היא ההתעלמות מהסכנות וחוסר הלמידה מן הניסיון.

בפעם הבאה שתיסעו עם ילדיכם או עם ילדים אחרים ברכב, היו ערניים לסכנה. אם תשכחו לכבות את אורות הרכב, או לשלב להילוך חניה, הרכב ישמיע צפצוף התרעה. אם תשאירו ילד ברכב, לא ישמע שום צליל. האחריות עליכם. כמו שאתם בודקים פעם נוספת שנעלתם את הרכב, כמו שבדקתם בבוקר פעמיים שכיביתם את דוד החשמל ואת המזגן, ונעלתם את הדלת של הבית, בידקו שוב שכל הילדים מחוץ לרכב, שלא נשאר ברכב אף ילד. לעולם, אל תשאירו ילד צעיר ברכב סגור, גם לא לדקה. אתם מתכוונים לדקה, אך אינכם יכולים להבטיח שלא תתעכבו יותר מכך. הביטו לסכנה בעיניים, ודעו שעשיתם של שביכולתכם כדי למנוע אותה.
 

-
-