אלימות של ילדים ובני נוער מעסיקה אותנו כיום יותר מאשר אי פעם. הדיווחים על קטטות, דקירות, השחתת רכוש, מקרי אונס, התעללות מינית ואפילו מעשי רצח, מעוררים דאגה רבה בקרב ההורים. מה גם שברור כי האירועים המדווחים הם רק קצה קרחון של מה שמתרחש בפועל בבתי-הספר, בצבא וברחוב.
הסיפורים הקשים ביותר מגיעים אמנם מארצות-הברית, שם קרה כבר יותר מפעם שנערים חמושים ביצעו מעשי טבח במוריהם ובחבריהם לספסל הלימודים. אבל למרבה הצער, גם בישראל הקטנה לא חסרים מקרי התעללות קשים של ילדים בבני כיתתם, קטטות אלימות במועדוני לילה, וגם סתם מקרים "קלים" של התאכזרות ילדים כלפי ילדים אחרים. ברחוב, בגן הציבורי, או אפילו בליל יום העצמאות, בצורה של התזת ספריי קצף על פניו של ילד עובר אורח.
האם זו אשמתו של משרד החינוך? האם זה בגלל האווירה האלימה באזורנו? ואולי זו בכלל אשמת ההורים? בכל מקרה, זה לא פוטר כל אחד מאתנו מאחריות לפעול, למנוע וצמצם את היקף התופעה.
הכי חשוב: להכיר בבעיה
אין ספק, כולנו נגד אלימות. כל הורה רוצה שילדיו יגדלו בעולם עם פחות אלימות ובעולם שבו יוכלו לחיות ללא חשש של התנכלות מצד אחרים. כל מי שהיה קורבן למעשה אלימות יודע את תחושת הכאב וההשפלה הקשה.
תמימות היא לחשוב שבעבר לא היו מקרי אלימות בחברה או שניתן לבנות חברה נטולת אלימות לגמרי. בעיית האלימות מלווה אותנו משחר האנושות. על הצד האפל של נפש האדם אמר כבר המקרא "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". משחקי שוטרים וגנבים ניתן למצוא בסגנון זה או אחר בכל תרבות.
אבל אין בכל אלה כדי לפטור אותנו - הורים ואזרחים - מלהוקיע כל סימן של אלימות ולנסות לעצב עבור ילדינו עולם שבו ניתן לפתור בעיות בצורה לא אלימה. קל לנו להשלות את עצמנו ש"אצלנו זה לא יקרה," או ש"דברים כאלה קורים רק בחו"ל", או ש"אצלנו (בחינוך הדתי, בקיבוצים וכן הלאה) אין תופעות כאלו". כבר היום יש מספיק סימנים מדאיגים בכל המגזרים המחייבים אותנו כהורים להתמודד עם תופעת האלימות.
לזהות את הבעיה
זיגמונט פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, ראה באלימות תופעה טבעית ואוניברסלית ושם במרכז תורתו את המאבק שהאדם מנהל נגד הדחפים האגרסיביים הטבעיים שלו.
הפסיכולוגיה של החצי השני של המאה ה-20 ושל תחילת המאה ה-21, רואה באלימות התנהגות נלמדת ולא מולדת. בעשורים האחרונים הופיעו מחקרים רבים שהצביעו, למשל, על השפעתן השלילית של תוכניות טלוויזיה בעלות גוון אלים על ילדים. במחקרים אלה, המבוססים על תיאוריות של למידה, נטען שילדים מחקים את מה שהם רואים, במיוחד אם האדם האלים הוא גם ה"גיבור" המעורר הזדהות, ומאמצים לעצמם התנהגויות דומות. למרבה הצער, לעיתים הילדים נחשפים לאלימות גם בסביבתם הקרובה.
ילדים אלימים הם ילדים עצובים ומתוסכלים. הם חשים כעס פנימי ואינם מוצאים דרכים יעילות להבעת הכעס ולהתמודדות בונה אתו. כאשר ילד נוהג באלימות - פיזית, מינית או אפילו מילולית - כלפי זולתו, סימן שלא טוב לו.
"אצלי זה לא יקרה", אתם אומרים? לא בטוח.
שאלו את עצמכם:
סימני אזהרה נוספים:
אז מה עושים?
© כל הזכויות שמורות לד"ר דניאל גוטליב ולמכון שינוי. הערה: מאמר זה נועד לספק מידע, ואינו בא במקום התייעצות עם גורם מקצועי מוסמך. -
לאחרונה התעורר בישראל דיון בנושא חיסון כנגד נגיף הפפילומה האחראי על התפתחות סרטן צוואר הרחם. מדובר בסוג סרטן שכיח ביותר בקרב נשים בעולם, אם כי בישראל מעטות יחסית מאובחנות כלוקות בו (פחות ממאתיים נשים בשנה). מאת: מערכת O-mama