סופר – ממי! ובמילים אחרות "אין אמא רעה יש אמא שרע לה"

לשנן ולזכור הבחינה בשבוע הבא!

מזה כארבע שנים, מאז שבני נולד, אני מוצאת עצמי עוקבת בשקיקה אחר תוכניות ריאליטי העוסקות בהורות ומשפחה. אני משווה, בודקת, רושמת לעצמי הערות והארות בנבכי מוחי ובסופה של כל תכנית, כמעט, מאשרת את עצמי וסגנון הורותי לעצמי מחדש. תוכניות אלו, כמו כל תוכניות ריאליטי למעשה, משמשות עבורנו, הצופים, הן כאמצעי מפלט משגרת היום-יום ויתרה מכך כאמצעי השוואה למקומנו בחיים ומידת שביעות הרצון שלנו מחיינו, וזאת כמובן כתלות בנושא בו עוסקת התוכנית.

תוכניות הריאליטי המשפחתיות השונות, עמוסות בדוגמות חברתיות אשר אמונות, ואין זה ברור מטעם מי, להנחיל לנו את המסר של הורות טובה מהי. אנו שותים בצמא רב את ה"ידע" החינוכי-פסיכולוגי באשר להורות, מתוך תקווה כי נוכל בעקבותיו להיות הורים טובים יותר או לאשר את עצמנו מחדש, כפי שכבר נאמר בתחילתו של טור זה. מה שאנו שוכחים בתהליך הצפייה, תוך קיפול בגדי בית הספר של ילדינו, זה שאותו "ידע" חינוכי-פסיכולוגי עובר דרך קבע אצל שולחנו של העורך המוציא ממנו אותן "אמיתות" חינוכיות-פסיכולוגיסיטיות ומשאיר את אלו המגיעות בצבעים מגוונים ולא בשחור לבן.

בתוך ההמלטות הזו אל חייו של האחר, אנו שוכחים לעיתים כי המציאות המשפחתית וההורית מורכבת הרבה יותר מ-45 דקות של פריים-טריים מגמתי.

אין ילד רע, יש ילד שרע לו!

אחד הדברים המדאיגים בתוכניות אלו, הוא כי אנו מאמינים לאותן דוגמות חברתיות, המוצגות בהן כמרשם פלא שניתן להרכיבו כרהיט של איקאה בסלונה של כל משפחה, ושוכחים בשנית את מורכבות המציאות וחיי היום יום. הנוסחה הרי אמורה להיות מאוד ברורה: לחבק, להוקיר, לחזק...את הילד כמובן.

כל אם באשר היא נהיית סופר-נני מדופלמת בשיחות בגני המשחקים, תוך שהיא נזכרת אף להשוות בין סופר הנני הישראלית לאחיותיה הבריטית והאמריקאית. אם הייתה ניתנת לנו סופר נני המדברת ממלוקית ביזנטית עתיקה גם אליה היינו מתחברים. המסרים פשוטים, השטחיות צבעונית, ואנחנו צמאים. צמאים למשהו שפעם היה כל כך ברור "אין ילד רע, יש ילד שרע לו" . השאלה היא אם בסבך הביקורת על התנהלות ההורים והאם, עוצרות מי מהתוכניות ועורכיהן לדון בשאלה החברתית-חינוכית האמיתית – האם ייתכן כי אין אמא רעה, אלא אמא שרע לה? האם ייתכן, כי אנו קורסות, אך בסבך הדוגמות החברתיות אסור לנו להודות בכך או להלין על כך? האם ייתכן כי אף אנו זקוקות למגע, לחיבוק, הוקרה לחיזוק....תוכניות הריאליטי המשפחתיות, עם כל כוונתן הטובה ועם כל התמכרותי להן, מחזקות אף דוגמות חברתיות רחבות יותר מהמתחם הביתי האישי של מי מאיתנו -  "אנחנו האמהות, אמורות להיות סופר ממי". אנו אמונות הן על התפקוד המשימתי והן על התפקוד הביתי-רגשי.

תוכניות אלו למעשה משמרות את משחק התפקידים המגדרי בחברה. אין זה משנה כי החברה התקדמה וכולנו שואפים למימוש עצמי ומצויינות, אנו עדיין מצופות להיות הרגשיות, המעניקות המחזקות.

אנו קורסות!

הקריסה בתוכניות מועצמת היות והיא צבעונית. מטרתה אחת: להחזיר את האם למוטב, לגלות לה את ה"אור" ההורי החינוכי, זה שייטיב עם הילד. אך מה איתה. כל תחושת הטוב שלה מצטמצמת  לפעולות הכפרה ומחילת העוונות שתבצע בפרק היישום. ההקלה המיוחלת, הן לאם והן לצופה.


אך מה עם טוב אחר? אישי? שאינו תלוי משפחה ו/או ילדים?

וועדת הביקורת

הצפייה בתוכניות אלו נעשית בשלושה זוגות עיניים – עיני הילד שהיינו, עיני האדם הפרטי שאנחנו (הפסיכולוג הממוצע המעביר ביקורת על המשפחות המצולמות) ועיני ההורים שאנו.

שלושת זוגות עיניים אלו מתערבבות לעיתים אף בחיינו הפרטיים. מי מאיתנו לא מצא עצמו אומר ו/או חושב לעצמו "אני לא אהיה כמו ההורים שלי" , "אצלי הם יאכלו בסלון, בית זה לא מוזיאון", או לחילופין "הלוואי ויהיו לי הכוחות להיות כמו ההורים שלי, היום זה כבר אחרת עם הקריירה והכל".

אין זה משנה לאיזה קוטב אתה משתייך, בסופו של דבר האדם הוא תבנית נוף ילדותו. בין אם רצינו להיות כמו ההורים שלנו, או להתרחק שנות אור מחוויות ילדותנו ולהעניק לילדינו הזדמנות אחרת, הרי שאנו בראש ובראשונה תוצר של חינוך זה ושל ילדותנו. קשה להודות אך כל אמא בשלב כלשהו עם פעוטה הזעיר מצאה עצמה ממלמלת לעצמה משפט בנוסח "oh my god Im becoming my mom".

כנראה שבכל זאת מבחינה אבולוציונית שאינה קשורה לרייטינג זה או אחר, יש משהו המחבר בין האמהות ואין זה משנה מאיזה דור, גיל או עדה  הן. אנחנו תמיד נדאג, נגונן (לעיתים יותר מדי), וננסה להיות הכי טובות שאנחנו יכולות- כי ככה לימדו אותנו, ככה מראים בטלויזיה.
חשוב לי להבהיר דבר אחד אחרון, אך חשוב לעין ערוך. מטרת טור זה אינה ביקורת על תכניות הריאליטי בכללותן ולא כנגד סופר נני. מטרתו היא ביקורת כנגד הצרכניות- האמהות ובכללותן ביקורת עצמית. אני בעד צריכה תרבותית נאותה, גם של תוכניות ריאליטי, אני בעד למידה גם דרך תוכניות ריאליטי, אני נגד צריכה אילמת שטחית המנוונת שיקול דעת, דעתנות ועצמיות.


לתגובות:  Beten.raka@gmail.com

-