זוגיות - מוקדש באהבה גדולה לג' ההשראה לטור זה

כאשר עברתי להתגורר לראשונה עם בן זוגי לחיים, לימים בעלי, לא הייתה מאושרת ממני ומחברת ילדותי שנקרא לה לצורך הטור ג'. לצד האושר הרגשתי כי היא מתרחקת ממני ככל שעובר הזמן. בשיחה מלב אל לב היא אמרה "אני הכי מאושרת בשבילך, אבל זה לא פייר. אני מרגישה שהוא לקח לי אותך, היית שלי".

אין זה משנה אם נלקחתי, התרציתי, נתתי או מסרתי עצמי. האמת הייתה אחת בעיניה ובעוד חברות אשר לא "החליפו" את הזוגיות שלהם- נטשתי. ניסיתי להסביר לה את האמת שאני דבקה בה עד היום, לא נטשתי, לא החלפתי, אני פשוט באה כעת בחבילה אחרת. אין ספק כי החבילה הזאת מלמדת שיעור הן אותי והן את חברותיי משכבר הימים. המערכת הזוגית שלנו משתנה, נמצאת במעמד אחר, שני לפחות, וזאת עוד בטרם הגיחו הילדים לעולם. אך שניות זו אינה מתייחסת לכובד הראש שאני מעניקה לאותה זוגיות, לאהבה הרבה, ולעובדה שלעולם לא תשתנה- הן היו שם קודם.

עם כל זאת המון משתנה, ולעיתים לא מחזיק מעמד, אז מה באמת קורה כאשר החברה הכי טובה שלך עוברת לחיות בזוג?

ברוכים הבאים 1:

התפכחות. בינתיים לא שלי.
כשהיה אחייני הראשון בן שנתיים (היום בן 12, אוטוטו עולה למצוות), הזמינה אותי אחותי למפגש חברים בביתם. כמובן שהסכמתי, הכרתי את החבר'ה שלה עוד מימי התיכון שלי, והם היו בני בית אצלנו (באותה תקופה אצלנו הכוונה היא עדיין לבית ההורים מבחינתי כמובן). הגעתי בשמחה. רובם ככולם (כ-8 זוגות סך הכל), היו בתחילת הדרך כזוג נשוי ובתחילתו של סבב ההולדה החברתי, כפי שקורה בכל מעגל חברתי. נחרדתי. משך 4 שעות לערך, סבבו שיחותיהם, על חיתולים, הנקות, האכלות, שעות שינה, שיהוקים, שיניים ראשונות ו.....אה! רציתי לברוח.
"מה קרה לכם?" שאלתי בתום לב של הרווקות התל-אביבית שלי. הייתם פעם מגניבים. "חכי, חכי", אמר לי רונן, "גם לך זה יקרה".
באותו הרגע נשבעתי שלא.
הבטחתי לעצמי שאני וחברותיי לעד נשב בבתי-קפה, נרכל, נדבר מעומק הלב על..נו טוב, על עצמנו בעיקר, ונהנה מהרגע. אוי כמה שטעיתי. את הזוגויות המלבבת שלי עם חברותיי החליפה זו שלי ושל בן זוגי, ולימים החליפה אף אותה זו שלי עם הילדים. כל ההררכיה עליה נבנה עולמי החברתי והזוגי השתנתה עם חלוף השנים. 
אך לפני שאלין על כך הלנה גמורה, ובכך אחטא לאמת ולמציאות, אני רוצה להבהיר מספר מונחים בטור זה המחייבים הבהרה בהקשר הנידון- זוגיות, החלפה ומחוייבות.

זוגיות

מדי זמן מה אני נוטה, כחברותיי האמהות, לשאול את בני בחוזרו מהגן "ומי החבר הכי טוב שלך בגן?", כמובן בציפייה לברר בנוגע לבחירותיו, ולראות אם אני מאשרת זאת. אך זה כבר נושא לטור על שליטה ואמהות.
בהקשר שלנו, ניתן להניח שלילד בן ארבע אין העדפות מיוחדות והוא עונה לי "כולם", או שבכל פעם בה אשאל את השאלה אקבל תשובה אחרת. החברויות בגיל זה נזילות, משתנות וללא מחויבות או עומק רגשי כלשהו. ממש חברות תל-אביבית בוהמיינית.

כאשר אני מדברת על חברות בהקשר של זוגיות, אני מדברת על השלב הבוגר יותר של החברוית, אלו שאנו בוחרים בבגרות, כבר משלב היסודי או מה שמכונה היום החטיבה הצעירה. בעיקר אצל בנות, ניתן למצוא בחברויות אלו רגשות עצומים של קנאה וקנאות, רומנטיקה, התאהבות ולאור הגיל הצעיר וההתפתחות ההורמונלית שלו אף רגש מיני לא מוסבר העולה לעיתים בעת לינה משותפת (מחקרים מתחום הפסיכולוגיה החברתית כבר הוכיחו רגשות אלו). עם זאת זהו שלב חולף. כאשר החברות נמשכת אף לגילאים הבוגרים יותר, התיכון, הצבא ולאחריו, אנו מדברים כבר על חברות רבת שנים ומה שאנו מכנים מאוחר יותר- חברת ילדות.
זוהי ג' עבורי, וכמוה גם ש', ק' ועוד כהנה וכהנה אותיות מהא'-ב'.

ובאמת בחברויות אלו, שכה יקרות לליבי, ניתן למצוא עומק רב- בשל כל הרגשות שנחשפו במהלך השנים ועוד ייחשפו, ניתן למצוא נפח- הודות לשלל הסיפורים שיכולים למלא יותר מ-3000 פרקים בכל טלנובלה טיפוסית, ידע עצום- אחת על רעותה עד כי לפעמים הן מזכירות לי דברים שאני שכחתי על עצמי ולהיפך. החשיפה כמעט טוטאלית. אם נחשוב על כך לשנייה, החברות בין בנות מגלמת בעצם את כל שזוגיות, בין אם הטרוסקסואלית או הומוסקסואלית, מגלמת, או שואפת לגלם.

לכן טענתי היא עד היום שחברות עמוקה ואמיתית בין בנות כמוה כזוגיות. לא רק זאת, אלא שחברותיי ואני אף הפלאנו לאמר אחת לשנייה בשנות רווקותנו המשותפות, "למה אני לא יכולה למצוא בן זוג כמוך". אין ספק שהחיים היו יותר פשוטים אם משאלה זו הייתה מתגשמת, ומצד שני אולי טוב שהיא לא מתממשת שאם כן אולי באמת בן הזוג הנוכחי היה מחליף את חברותיי.

החלפה

נתחיל בשתי אקסיומות.

אקסיומה מספר אחת: בן זוגי, נדיר ומדהים ככל שיהיה, לעולם לא יחליף את חברותיי וידידיי.
אקסיומה מספר שתיים: בן זוגי יודע זאת ומשלים עם המצב.

עכשיו אפשר להמשיך.
אכן מצאתי את הנפש התאומה שלי, הבחור שמשלים אותי וכל קלישאה אחרת שתתחברו אליה. יש עליות, יש ירידות אך בסך הכל טוב לי בזוגיות שלי. היא שונה מכל וכל מהזוגיות שלי עם חברות שלי וטוב שכך. אם הייתה דומה הן היו מסכימות לעד עם בן זוגי ורואות את הצד שלו ולא את שלי. אני צריכה אותן כאן לצידי ולא לצידו.

הזוגיות עם החברות היא אי-השפיות שלי, היא הגדר התומכת והמיטה אליה אני יודעת שתמיד אוכל ליפול ולהתכרבל אל תנוחת עובר. למרות שלא התחלפה, כי אין לה מחליף, היא השתנתה. כפי שכבר כתבתי לא בעומק הרגשי, לא בצורך, אלא בנגישות ובזמינות. כאנשי משפחה סדר היום משתנה ודרגות החופש שלנו יורדות, הן נקבעות על ידי הילדים, העבודה, בן בת הזוג ובתוך סבך הסידורים והחיים נותר לנו מעט מידי מקום לבחירה עצמית.

אין זו בכיה על כך, כי אם הכרה בכך. כשיש הכרה ניתן להגדיל ולו במעט את מרחב הבחירה. בתוך המרחב הגדל והמשתנה, צריך לשים תזכורת עצמית לשלב בו, באותו מרחב, את הזוגיות הראשונה, את החברות שלנו. זה אולי נשמע מלאכותי, לא טבעי, כי אם אני צריכה להזכיר לעצמי זוגיות ואין זה משנה ראשונה או שנייה, הרי שאולי היא לא הייתה צריכה להיות שם מלכתחילה. אך בעיני לא כך הדבר. כל זוגיות צריכה חיזוק, שימור, תזכורות. כל זוגיות גם משתנה, לעיתים הופכת עורה, ההמשכיות שלה היא הקובעת את עתידה ואת חוזקה. כך עם ג', ש', ק' וכל אות שתבחרו המייצגת בחיי, אהבה אמיתית וזוגיות כמו באגדות.

היות וכן אני מאמינה כי אני וחברותיי, אלו באמת הטובות, נחיה Happily ever after. לצערי, למרות כל האהבה, אני טוענת בבגרות והתפכחות כי אין לי דרך לדעת באותה וודאות כי זה מה שיקרה עם בן זוגי (הסתכלו על הסטטיסטיקה).

ברוכים הבאים 2:

התפכחות. שלי.
מרבית חברותיי ואנוכי נמצאות בסבב ב' של ילודה, וכן שיחות על חיתולים, האכלות, סידורים, גני ילדים, שעות שינה ו...בקושי שיחות על עצמנו.
החברות של פעם, תחת תנאים אלו, הופכת קשה, לא זמינה, היא מצטמצמת בעיקר לשיחות טלפון (למי יש זמן להפגש בימינו, שלא לדבר על המרחבים הגיאוגרפיים בהם אני וחברותיי פזורות), זה שונה, לוקח זמן להתרגל, לעיתים מכעיס, אך יותר מכל זה אמיתי וחסר.

חסרה לי הזמינות, חסר לי זמן האמת העדכונים השותפים ולא שיחות בין האכלות, או תכנוני טלפונים לשעות השינה של הילדים כשגם אני כבר עם עין תורנית. חסר לי לדבר על עצמי. אני שמה לעצמי תזכורות ולעיתים אף בשעת שיחה עם חברה, בין אם נשואה או רווקה, כשבא לי לדבר על הילדים (באופן טבעי) מזכירה לעצמי לדבר גם על משהו אחר, בשביל השפיות – שלי. זה עובד, זה קשה, זה כל הכיף והאמיתות שבעולם.

היום, ממרומי 9  שנות זוגיות, 7 שנות נישואין, אני יכולה לאמר בפה מלא שבורכתי בבן זוג, המכיר בזוגיות האחרות בחיי, ויודע שאם אקרא לכך אצא ממיטת אהבתנו אף בחצות הליל להושיע מי מהן או להתמך על ידן.  אני אומרת בחום ואהבה, לכל מי שרוצה בסבך החיים והמשפחתיות, לשמור על עצמה שמרי על חברותייך- הן המראה שלך.

-
-