אמא גאה - מוקדש באהבה לכל מי שגאווה בזהותו

שנות נערותי

את שנות נערותי העברתי בבת-ים של סוף שנות השמונים תחילת התשעים. בתקופה זו מספר מצוצמם של אמנים התחילו לצאת מהארון, גאווה לא הייתה שם המשחק הקולקטיבי שלא לדבר על קהילה. מרבית הארונות נותרו חתומים. גם בתיכון בו התחנכתי, היו שמועות באשר למי מהתלמידים, אף פעם לא ידיעה ברורה.
המעניין הוא, שגם אז וגם היום, הקונוטציה לנוער גאה הינה של הומוסקסואלים, על לסביות כמעט ולא מדובר, הן נהנות מחמת הספק בסוג של אישור וקבלה חברתית. אף בתורה ישנו איסור על משכב זכר אך לא על של נקבה- ההומוסקסואליות הזכרית הינה מחוץ לתו התקן היהודי.
גם כיום כאשר נדמה כי ההומוסקסואליות פרצה את חומות הבערות החברתית, אני תוהה מה באשר לאותה אמא יהודיה המגלה כי בנה/ביתה הינו הומוסקסואל? (מטעמי נוחות, וטעמים לשוניים אמשיך בטור זה להשתמש במונח הומוסקסואליות כשם כולל למשיכה חד מינית ללא קשר למין הפרט). ובהצרה של משפט זה מה יהא עליי באם בני/ביתי עמדו מולי יום אחד ויגידו לי "אמא יש לי משהו לספר לך..."

אייל- קצין שלישות, 1993

ימי התיכון שלי חלפו והגעתי לצבא, שם באמת נחשפתי לראשונה לעולם חברתי והגותי רחב יריעה. בין היתר פגשתי שם את אייל - הידיד הגאה הראשון. מאייל למדתי את רוח החירות המחשבתית ואת היצירה האומנותית. למדתי ממנו שלצד כל החופש אישי הפרטי, עומד מולי קצין בן 20 שמשפחתו אינו יודעת אותו, שפקודיו מגלים אותו עם מסיכה ושרק קומץ מחבריו הקרובים יודעים את נפשו וזהותו האמיתית. בתחילת שנות התשעים בהם הצבא הועלה על נס, לא יכולת לתאר, לא כל שכן להתוודות בריש גליי על מיניותך החד-מינית.
החברה התקדמה ואיתה גם אייל, החופש שהתגלה בחירותו המחשבתית והיצירתית תרגם עצמו לחופש אמיתי, משוחרר מהתניות חברתיות נבערות. אייל יצא לאור. עם זאת בתחילת שנות התשעים מצעדי הגאווה בעיר עדיין היו סוג של אקסטרים, ורק לקראת סופם יכלת לראות זוגות חד-מיניים מסתובבים ברחובות תל-אביב לאור אוחזי ידיים.
בשנים אלו הכרתי את נדב.

נדב- סטודנט באוניברסיטה- 1999

ב-1999 כבר היו לנו אמנים רבים שיצאו מהארון וכאלו שנפטרו ממחלת האיידס, שאז עוד קושרה לקהילה, טעות שהתגלתה כמצערת לימים. בתקופה זו אפילו ג'ורג' מייקל כבר לא הסתתר. על כך נאמר "אם בארזים נפלה שלהבת...."
רק נדב סירב "ליפול". בחור יפה, חכם ומצחיק שסחף אחריו נשים וגברים לאן שרק הלך. ילד קסם. ילד שחי בשקר מזה 22 שנה. מנדב למדתי כי אין חיים נוראיים יותר מחיי שקר. אין זה משנה מהי סיבת השקריות, החל מריגול למען המדינה, ועד להסתרת מיניותך, חיים בשקר כמוהם כמוות. כאשר אדם חי בשקר הוא חי למעשה ללא זהות, היות והשקר אינו רק חיצוני. אדם המשקר לסביבה על זהותו משקר לעצמו ואת עצמו.


הצחוק וההומור הרב, היה למעשה מנגנון ההגנה של נדב מפני העולם, מפני עצמו. לאחר שכינינו אחד את השנייה "הליצן הבוכה"- כל אחד מסיבותיו הוא, החלנו בתהליך היציאה מהארון. לאחר 22 שנות שקר, התגלתה האמת אט אט. תחילה לחבר אחד, אחר כך לעוד חבר ולבסוף למשפחה.

הן אייל והן נדב לימדו אותי כי הקושי הגדול הוא השקר המשפחתי, הקושי הגדול הוא גם האמת המשפחתית. זו המאיימת יותר מכל למוטט את זהותך, להשאירך בודד. בני לימד אותי אחרת.

בני- הסטודנט שלי, הידיד שלי, 2006

בני היה הסטודנט שלי באוניברסיטה בה הרציתי. לימים הפך אחד מידידיי הטובים ביותר. את בני הכרתי כבר מחוץ לארון, בחור גאה שהגיח לעולם חברתי נאור יותר, פתוח יותר - מקבל (הכל יחסי כמובן). המפתיע בסיפורו של בני הוא שלמרות הקבלה החברתית הרחבה של אותה תקופה, הבאה לידי ביטוי באמנות, במועדונים בשיחות בני נוער בהתנהלות יומיומית ובכל אספקט של החיים הפרטיים והחברתיים- הוא חשש. חשש מהיציאה מהארון למרות שידע זה שנים את עצמו וזהותו  המינית. החשש הגדול- היה מגילוי האמת למשפחה. מבני למדתי את כוחה של משפחה תומכת וחובקת, משפחה שתוכה כברה, משפחה גאה!
הוריו הם אלו אשר ניצבו מולו יום אחד ואמרו לו- די! אנחנו יודעים. תפסיק להסתתר ממאתנו ומעצמך, תחיה, תהנה. אנחנו אוהבים אותך תאהב את עצמך.

שלושת ידידיי כיום מחוץ לארון. אייל בזוגיות ארוכת שנים בחו"ל, ובני בזוגיות העומדת למסד עצמה- גם כן בחו"ל.
אייל ונדב סיפרו לי כי ברגע הגילוי הקושי הגדול יותר, ושוב זאת באופן יחסי, היה של אמם. ההפתעה היתה מצד האב, שחיבק באופן מיידי ולחש מילות אהבה. לאמהות היה קשה יותר לקבל את הבשורה.
מכל אלו, ולמרות הקבלה האישית שלי את ידידיי ומיניות באשר היא אני תוהה כיצד ארגיש אם וכאשר....

על גאווה ומוסר כפול- וידוי

 אין לי ספק כי אוהב את ילדיי באשר יפנו. אני מקווה כי אחנך אותם לדרך הישר, לכנות וכי הפתיחות תשרה בביתנו עד כי ירגישו נוח לספר לי את שעל ליבם, ואת תהיותיהם באשר הן מיניות, וזהותיות אחרות. אני יודעת במקביל כי למרות הקבלה הגדולה, משהו יישבר בי. אני יודעת שהשבר יהיה גדול יותר אם בניי יספרו לי על העדפה חד-מינית לעומת אם ביתי תספר לי זאת. אני יודעת גם שזה לא הוגן, שמדובר במוסר כפול אך אני מבינה מהיכן זה נובע.

ראשית מבחינה חברתית, כפי שכבר נכתב בראשיתו של טור זה, החברה מקבלת יותר זוגיות לסבית מזוגיות הומוסקסואלית. היא פחות מאיימת. גם בסרטים, ניתן לראות הרבה פעמים רבות יותר התגפפות והתערטלות בין שתי נשים ולא כזו המבוצעת בין שני גברים. האקט המיני בין שתי נשים נתפס כרך יותר, כזורם כמעורר, לא כך הם פני הדברים כאשר מדובר בשני גברים.
מבחינה פרטנית, לא ערכתי מחקר בנושא, הבודק את הגנום היהודי הגלותי הרדוף, אך יש בנו משהו כבני אנוש ככלל וכיהודים בפרט המחפש את ההמשכיות- הצאצאים.

קשר חד-מיני של בנות יכול ביתר קלות להביא ילדים לעולם לעומת קשר חד-מיני של בנים, בישראל בפרט. באופן אגואיסטי אני יכולה להגיד שקשר חד-מיני של ביתי, באם יתרחש, יכול להפוך אותי בקלות לסבתא, לעומת קשר חד-מיני של בני. באופן השכיח ביותר בסופו של יום אנחנו רוצים להשתלב. מבחינה חברתית בוגרת ההשתלבות, בגדול, משמעותה הקמת משפחה, המשכיות.

אנחנו רק רוצים שיהיו מאושרים, כולנו אומרים כהורים, אך יש להודות כי עם חלק מנקודות האושר שלהם קשה לנו. זה לגיטימי, זה טבעי זה לא אומר שאוהבים פחות. למרות כל ההבנה הזאת, זה מכעיס אותי באופן אישי לדעת שכך אהיה.
לפני שנים שאלתי את אימי שאלה מתריסה: "אמא איך תגיבי אם אצא עם ערבי?" . היא חייכה, לא התרגשה וענתה לי בזו הלשון, תשובה שחידדה אצלי לימים כל כך הרבה ניואנסים חברתיים; "אני אהיה מאושרת בשבילכם אם באמת תאהבו אחד את השנייה, אבל אני גם אמליץ לכם שלא לגור בארץ, היא עוד לא מוכנה לזה" .

אני לא מקבילה בין זהות מינית לזהות לאומית, המרחק וההבדל בין השניים רב. אך עם זאת, לאור אירועי השבוע שעבר אני יכולה להגיד, לצערי, שאם המצב החברתי הנוכחי יימשך אמליץ לילדים גאים את שאמי המליצה לי.


-
-