על חרדות הוריות משפחת לוי ידועה בציניותה וקומתה, תכונה אחת מרקיעת שחקים והשנייה דווקא נושקת לאזורים הנמוכים. ככה אנחנו. אני הנמוכה שבחבורה. לאור ההבנה של הוריי כי אני עלולה למצוא עצמי מושא להצקות מצד ילדים אחרים, או לתחושת שוני שתעורר בי רגישות יתר באשר לדימוי העצמי הם החליטו להשאיר אותי שנה נוספת בגן, למרות שמכל הבחינות כבר הייתי אמורה לעלות לכיתה א'. כעבור שנה משראו כי אין מזור בתחום האיתגור האנכי הוחלט לשלוח אותי בכ"ז לכיתה א'.
בנוסף, טרחו הוריי לחזק בי את הבטחון ויכולת ההתבוננות העצמית החיובית. אני מוכרחה להודות להם ולציין כי עשו עבודה נהדרת בתחום. מגיל קטן הובהר לי כי כל אדם שונה במשהו, וכי לכל אדם חריגות כלשהי וממש כפי שלאחד עיניים חומות ולשני תכולות כך אחד מתנשא לגובה רב והשני נמוך קומה. אין זה אומר דבר על אישיותו שיכולה להיות רמת קומה.
התבוננות זו פיתחה אצלי בטחון רב באשר לתכונות האישיותיות שלי אך לא באשר למראי החיצוני, לבחינה זו נלוו עד לגיל מאוחר יחסית תהיות הקשורות לצד השלילי של גובהי. שאלות נוסח האם אני נשית מספיק, מבוכות בכניסה למועדונים, חשש מדחייתם של בני המין השני וכדומה (מי שעוקב אחר הטורים בוודאי מבין עכשיו טוב יותר את שנכתב בטור על הסקס).
לצד כל אלו התפתחתה בי הבנה בוגרת מאוד באשר לאופי האדם כבר מגיל צעיר. מעולם לא חששתי מהם; לא מהילדים בגני ולא מהבוגרים שהיוו את המסגרת החברתית של הוריי. הרגשתי מוגנת כי ידעתי מראש שאני בעלת קסם אישי שאינו קשור לגובהי (וכמובן בעלת עיניים ירוקות שטרחתי להדגיש בכל מפגש חברתי שהוא). מעבר לכך בהתחשב בתכונה השנייה של משפחת לוי, הציניות, הרי שעם השנים שימשה זו כשריון הגנה טוב למדי בעבורי. תמיד נקטתי בעמדה כי הומור עצמי פועל נהדר ומונע מאחרים לפגוע בך בנקודות הרגישות שלך. הלא אם אני כבר מלינה בהומור על עצמי, לקחתי לאחרים את העבודה...לא כיף.
לצד כל הבטחון שהושרש בי ועליו עמלו הוריי כה קשות, היום אני מבינה הן כבוגרת והן כאם לילד נמוך, כי עצם הניסיונות, החיזוקים והעבודה שהשקיעו בי ביטאו מעל הכל והציפו על פני השטח את חרדותיהם האישיות באשר להסתגלותי החברתית. חשוב לציין בנקודה זו כי אמי עקפה אותי בס"מ, עוד הוכחה לכך שהסטטיסטיקה נועדה שישברו אותה היות ולא כל הילדים עוברים את הוריהם. לצידה מתנשא אבי (אם ניתן להשתמש במונח זה בהקשרו) לגובה של 1.64 מ'. כמובן שהכל יחסי וממרום גובהי אבי תמיד נתפס בעיני כענק, אך הדבר מן הסתם קשור אף לתפיסות של בנות את אביהן ושאר הקשרים פסיכולוגיים שכאלו.
למרות המניפסט שאין להתייחס לגובה ו/או לתכונות חיצוניות כמעידות על האדם הנושא אותן, הרי שהגובה תמיד נכח שם; בשיחות, בציניות המשפחתית ובכלל. הרצון להתעלם ממנו הפך אותו יותר מכל למונומנט משפחתי ואישי. כל הישג שלי נמדד תמיד לאור גובהי, כך היה בהצגת סיום השנה של היסודי והתיכון, בקורס הקצינים וכמעט בכל אירוע מוסדי בו השתתפתי. תמיד נלווה לאירוע משפט בנוסח הבא: "תראו מזה...הכי קטנה ו....." אף פעם לא יכלתי לדעת בוודאות אם המשפט הכי קטנה מתייחס לגובהי או שמא להיותי בת זקונים. לרוב היה אבי מפרט את מספר הס"מ שלי מה שנתן מענה לתהייה הנ"ל.
לצד כל זאת אין לי ולו תלונה אחת להוריי. כל אימת שנתקלתי בבנות נמוכות ממני במסגרות חברתיות שונות, תמיד היו אלו גם בעלות בטחון עצמי נמוך משלי וזאת בשל העדר תמיכה משפחתית והורית. אני מסתכלת כיום על בני וחרדות מציפות אותי. כיצד יסתדר? האם יציקו לו כשיעלה לכיתה א'? איך יתמודד? איך לתת לו את הכלים הנכונים מבלי להציף את עניין הגובה יותר מדי? מבלי להשליך את חרדותיי עליו?
על חברה נמוכה באותה נשימה שהכילה את כלל החרדות שצויינו לעיל (לנשים יש את היכולת להיות חרדות באשר למיליון ואחד דברים בנשימה אחת) אני מודה כי אם בני היה נולד בת לא הייתי חרדה כל כך. בנות נמוכות (אחת שיודעת) זה נחמד, זה מדליק, בנים אוהבים את זה, זה לעד יתפס כעניין לוליטאי וישרת את הבת הנמוכה לצרכיה אם תבחר בכך. קומה נמוכה אצל בת היא כלי! אצל בנים היא מגרעה!
כשאר אקסיומות חברתיות הלוקות במוסר כפול כאשר הן נפגשות בעניין המגדרי כך גם בעניין הגובה. בהקשר החברה של היום לעומת זו של שנות השבעים בה אני גדלתי, אמירה זו לעיל נכונה פי כמה. החברה היום שמה דגש על מראה חיצוני כמעט יותר מכל. ההתייחסות היא לסטטוס ההשגי של האדם, אך לא זה הנרכש בעמל רב ו/או לאור תכונות אישיותיות כי אם זה המושג בהינף רגע של תהילת סלבריטאי/ריאליטי זה או אחר. נמוכי קומה כמעט ואינם מאושרי כניסה להיכל התהילה של 15 השניות. ומכך אני חוששת. לא מחוסר התהילה הסלבריטאי, אלא מחוסר הכניסה ו/או האישור החברתי היומיומי, החברתי השגרתי. הנוער של היום, שלא לדבר על ילדים שהאמת שגורה בפיהם ללא התייחסות למונח פוליטיקלי קורקט, הוא נוער אכזר. הוא נוער המשיג את תהילתו ובטחונות העצמי על גבם של אחרים ואת כוחו מחולשתו של האחר (מצטערת על ההכללה הגורפת לצרכנו נתייחס אליה ככזו- מכלילה).
חרדתי העמוקה ביותר היא כי בני מגלם את אותו "חלש" עבור אותו "חזק" ולו בשל גובהו. אני יודעת כי יגדל להיות גבר מיוחד, איש חכם ומדהים, ולו בשל העובדה כי הוא הוא. עם זאת לא הייתי רוצה לראותו הופך להיות הידיד של כל הבנות אך לא בן הזוג ולו בשל העובדה כי הוא, הוא.
רבותיי ההיסטוריה חוזרתידוע לכל כי דווקא אלו המאותגרים מגיעים הכי רחוק וזאת בשל איתגורם בין אם המנטלי, הפיסי, החברתי וכל אתגור אחר שהוא. חשובה המוטיבציה האישית והאמונה. כמו כן ידוע כי מדונה, נפוליאון, וודי אלן, דויד התנכ"י כמובן, ועוד טובים ורבים אחרים, היו נמוכי קומה. הישגיהם ידועים לכל ולא יסולאו בפז.
איני מאחלת לבני כי יפזז בחזיות מחודדות על במות בינלאומיות, או יכבוש את חצי היבשת... אני מאחלת לו חיים שגרתיים מלאי אושר והגשמות, חיים מלאים. מאחלת לו בטחון עצמי שאינו תלוי מראה חיצוני ויודעת כי הגשמתה של משאלה זו תלויה למעשה בי ובבעלי. ידוע לי כי בעולם של היום דרושה עבודה קשה למילוי משימה זאת בשל הסיבות שהוזכרו לעיל. אני מקווה כי נעשה עבודה מספיק טובה לקיום תקווה זו. באשר לשאר המאותגרים באשר הם, אני מקווה כי חוויות ילדותם יהיו כה מלאות עד כי יעצבו אותם בזכות אתגורם ולא למרות ....
אשר אליי, לא הייתי מוסיפה לעצמי ולו ס"מ אחד. החוזק שלי מגיעה בין היתר בשל גובהי, הוא היה לי כמנוף ולא כמכשול, ככלי שחיזק וחידד אצלי דברים אישיים וחברתיים שלולא הוא כנראה שלא היו קיימים. אני מודה על כל 148 הס"מ שלי כולל השניים החסרים להשלמת החציון ומחייכת. החשש היחיד שלי הוא משלב ההתכווצות בזקנה, אם נקודת הפתיחה שלי היא 148, לאן עוד אגיע?
אפרטיף- ובמילים אחרות קצת הומור עצמי (מניסיון)
טורה של ריקי מתפרסם מדי שבוע בניוזלטר שלנו- להרשמה לניוזלטר לחצו כאן
-
לאחרונה התעורר בישראל דיון בנושא חיסון כנגד נגיף הפפילומה האחראי על התפתחות סרטן צוואר הרחם. מדובר בסוג סרטן שכיח ביותר בקרב נשים בעולם, אם כי בישראל מעטות יחסית מאובחנות כלוקות בו (פחות ממאתיים נשים בשנה). מאת: מערכת O-mama