המיתון החולף של השנה האחרונה פגע בכל אחד ואחת מאיתנו, ברמה זו או אחרת. אצלי הרמה היא אחרת. גם הריון, גם מובטלות, גם שיחה מהבנק, חיים דבש. אז איך באמת מסתדרים עם כל זה? עם הרבה הומור. וכך כשהשיחה האמיתית מהבנק מגיעה, אני מתארת אותה באופן אחר לגמרי בראשי, ומחייכת.
השפה בה אנחנו משתמשים משקפת במידה רבה את מערכת האמונות שלנו. היא גם זו שהרבה פעמים תסבך אותנו בפלונטרים חברתיים לצד העובדה שהיא גם זו שתוציא אותנו מכאלו במידה ונתקל בהם. הלשון בדרך כלל מסבכת אותנו. אצל גברים גם כן הלשון היא זו שמסבכת אותם, אבל לא בגלל דברים שאמרו אלא בגלל מה שלא אמרו. אצל ילדים העניין הרבה יותר פשוט, פשוט מצחיק.
האירוע הטרגי באגודה ההומו-לסבית בתל-אביב, זעזע את אמות הסיפים. ניתן לדבר שעות ארוכות על סובלנות כנגד תל-אביב המתירנית, על השוק, ההלם, ועוד כהנה וכהנה אך את אלו אני מותירה לפוליטיקאים, אנשי רוח ודעת בחברתנו לעשות. בטור זה, אותו אני כן מקדישה לקהילה, אני רוצה לדבר על הורות לנוער גאה ועל ידידי הגאים שלימדו אותי כה רבות על גאווה ומוסר כפול (השמות בטור זה בדויים, השמות האמיתיים שמורים אצלי).
כאחת מתוצרי חורף 73', לימדו אותי בגאווה כי ילד פנצ'ר הוא הילד האהוב ביותר. פרי אהבה אמיתית ולא תוצר של תכנונים הקשורים למצב כלכלי, שְנָתוׁנִים, גיל ההורים ועוד. האמנתי. וכי למה לא להאמין שאתה האהוב ביותר?
השכם והערב אנו מוצאים התייחסויות בתקשורת ובחיי היום יום על הקונפליקט שמנהלת אישה בחיינו המודרניים בין המשפחה, לקריירה, וכסף (בכוונה הוספתי כאן את הכסף כבעל משמעות מאחר ואני מאמינה שמרביתנו היו עובדים/ות פחות אם לא הייתה משכנתא...)
ה"בטן הרכה" הנו טור על הורות, זהות, נשיות וכל מה שנוגע בבטן הרכה שלנו.
לטעמי, הכל מסתכם בחיים בשתי בחירות מרכזיות המכוננות את שאר חיינו: צריך לדעת למי להוולד וצריך לדעת עם מי להתחתן. לגבי...יתכן ונכשלתי בשתיהן, יתכן והצלחתי בשתיהן מה שבטוח שעם בחירה הומוריסטית עוברים הכל בשלום.
עד כמה שנרצה להאמין כי הזוגיות שלנו שונה, אנחנו מגלים במהלך חיינו המשותפים שאנחנו בעצם לא כאלה מיוחדים. כולנו התחלנו כממי וממי (או כל ואריאציה אחרת לעניין), נזכרנו מאוחר יותר שיש לנו שם פרטי ומשם הכל ברור. הלכו הנשיקות הרטובות בפתח הבית, שלא לדבר על לשתוק יחד כי המבטים הצלטבו ולא סתם כי משעמם.
בעוד כשבועיים יש לי מומולדת, מזל טוב לי. הילדה גדלה והיא כבר בת 35 (אאוץ'). למרות שהגיל מזכיר לנו את מרום שנותינו, התבגרותינו והתפכחותינו, משהו בנו (הנשים) נשאר בימי הולדת ילדותי כשהיה ואנחנו רוצות את כ-לללללל החבילה: את הקוסם, הקוקיות בשיער, הוורוד בשמלה ואת כל ילדי השכונה שרים לנו במקהלה הופ הופ טרללה גדלתי בשנה (נוותר לכם על להרים אותנו בכיסא 36 פעמים, עליי).
ישנן תמונות / מראות / חוויות המדברות בעד עצמן.כזה הוא גובהי. מעולם לא נסקתי. יש לציין כי ניצחתי את הסטטיסטיקה, עברתי את תחום הגמדות בחמישה ס"מ שלמים ומאז גיל 14 המהולל אני 'מתנשאת' לגובה של 1.48מ'. ממש קפיצת מוט (אני המוט).
לחלק מאיתנו הריון ולידה נחשבים ויזכרו לעד כאירוע חווייתי, משמים ממש. לחלק האחר ייזכרו אלו כאירוע טראומטי עד כאב – פיסי ונפשי. בתווך ביניהם ישנם אלפי סיפורים, חוויות אינטרפצטיות, רשמים ועוד כהנה וכהנה. המסקנה הברורה היא שאין לידה אחת דומה לשנייה, גם לא אצל אותה יולדת. טור זה מוקדש בהומור לכל אותן אמהות ששתפו אותי בסיפורי ההריון והלידה ובכלל.
בגיל 25 התחלתי לעשן, לא מתוך לחץ חברתי או רצון להרשים מישהו, ככה סתם מעצמי. כנראה שהתת-מודע שלי רצה לקחת את הבחירה הזו לעצמו, כך שכשיגיעו המחלות (חס וחלילה מלהזכיר את המחלה) אוכל באמת ובתמים להאשים רק את עצמי.
זוגיות בחיי אישה אינה רק זו המגולמת עם בן/בת זוגה לחיים. תצורות הזוגיות באות בחייה עוד הרבה לפני, היות וכל חברות בה היא נמצאת מבטאת למעשה זוגיות. כל חברה/ידיד הינו למעשה בן זוג. ככה זה אצל בנות. כאשר מגיע/ה לבסוף הזוגיות לחיים ישנה לעיתים תחושה כי היא מחליפה ומבטלת את הזוגיות הקודמות בהן חייתה האישה.
נשים רבות מתמודדות עם השאלה האם לנסות לידה ואגינלית, או להשמע לעצות הרופאים וללכת על ניתוח קיסרי יזום. טור זה עוסק בתהייה זו עימה התמודדתי באופן אישי, כאשר האופציה של ניתוח קיסרי אינה מגיעה מתוך פינוק, אלא לאור עבר רפואי.
הוא שולח לי תמונות של הבן שלו והוא נראה פשוט מדהים. לפעמים אין לי כוח לפתוח את כל התמונות, אבל אני מרגישה חובה, אי נעימות לא לעשות את שהוא הידיד שלי מצפה ממני. אז אני פותחת עוד תמונה ועוד תמונה ומסתכלת על הבן שלו מחייך אליי עם תום של גיל חמש וליבי נחמץ.
הקטע הבא נכתב בשנה הראשונה להולדת בני, איני יכולה לאמר בוודאות מתי בדיוק. שנה שהחלה בלידה טראומטית שהסתיימה בקיסרי חירום והובילה לדכאון לאחר לידה. הקטע כתוב מתוך תחושת אובדן אישי ועצבות גדולה. כיום כידוע לכם אני במקום אחר.
יצאתי לברר מה עלה בגורל מוסד הסבתא של אז, ומה הוא היום. אין ספק כי משהו השתנה וכי סבתא מודל 2009, אינה דומה לסבתא מודל 1980. מה קרה לה? והאם השינוי שעברה אומר עלינו משהו לימים לבוא?
כבר שנה שאני בבית. שנה בה אני מגדלת את נעמי ומגלה בד בבד שבמקביל אליה אני מגדלת אף את עצמי, מחדש. שנה של הפתעות, בלתמ"ים, חוסר תכנונים, שנה של גילוי. בדצמבר 2008 ילדתי את נעמי, בינואר 2009 התפטרתי ממקום עבודתי מזה שש שנים, התפטרות ידועה ומתוכננת מראש. אהבתי את העבודה, מאוד יש לציין, אך הארגון שחק אותי בכל כך הרבה רמות ולא אפשר לי לצמוח בתוכו עד כי גם האהבה אל המקצוע לא הספיקה.
בליל אמש היה בעלי שוב תורן. "אני לא מבינה איך את עושה את זה" אומרת לי חברתי, "אני במקומך מזמן הייתי משתגעת". אז אני משתגעת, לפרקים, עוזר לי? לא. בעלי בצבא קבע, זוהי עובדה הידועה לי מהיום בו פגשתי אותו. את כובד המשמעויות המלאות הנלוות לכך, הבנתי לימים והמשפט "את יודעת שהוא נשוי קודם לצבא ואח"כ לך" שאמר לי פעם מפקדו, לעיתים צף ועולה מנבכי הזכרונות המודחקים שלי.
מרכזי ההורות הממלאים כמעט כל כיכר בעיר, ותוכניות הריאליטי העוקבות אחר משברים משפחתיים בשקיקה מלמדים אותנו שהורות זה מקצוע נרכש. לאחר צפייה והתמכרות לתכניות אלו, הגעתי למסקנה שהבעיה אינה בצוות ההוראה האמון על תכניות אלו, לרבות במאים, עורכים וצוותי הפקה. הבעיה בתלמידות- קרי האמהות ובאופן הלמידה.
בתקופה זו אמור אדם לפוש חזור והפש במעשיו, לנבור לחפש, כמובן בתקווה לא למצוא, סיבות לסליחות. במילים אחרות אמור כל אדם להפוך לעשרה ימים לאישה ולחפור. לשאול עצמו שאלות כגון: אבל למה? איך זה קרה? אני? מה פתאום? בחיי שלא התכוונתי....נראה לכם? שאני אחשוב ככה? ובסוף לומר בנשיות פולנית- אבל לא התכוונתי.
חברים נאמנים שלי חוזרים ואומרים לי: את חייבת לכתוב על סקס. השורש ח.י.ב חוזר המון במשפטים האלו על סקס. אני בכלל חושבת שמי שמבקש מאחר לכתוב על סקס, הוא כזה שלא עושה סקס. מתוך תובנה זו אני חוזרת ואומרת חזור ואמור, חברים יקרים – לכו לעשות סקס! ובכל זאת, במיוחד בשבילכם טור על סקס – ספונג'ה, קניות, סידורים.
יום רביעי כאבי תופת, אני עולה לביה"ח. התחילו צירים. אומרים לי בבוקר יום חמישי, "חייבים לנתח לאור ההיסטוריה הרפואית שלך". יום חמישי אני, שוב, בניתוח קיסרי, שבוע 36 להריון. בני השלישי נולד במשקל יפה, ביחס לגיל ההריון, של 2.515 ק"ג. למרות ציון לידה מצויין (9-10) וגיל הריון מתקדם מתגלה כי ראותיו אינן בשלות והוא מוכנס לטיפול נמרץ פגייתי ומונשם.
לאחרונה התעורר בישראל דיון בנושא חיסון כנגד נגיף הפפילומה האחראי על התפתחות סרטן צוואר הרחם. מדובר בסוג סרטן שכיח ביותר בקרב נשים בעולם, אם כי בישראל מעטות יחסית מאובחנות כלוקות בו (פחות ממאתיים נשים בשנה). מאת: מערכת O-mama